“סתם, כי בא לדבר…”

דומם, צומח, חי ו…מְדַבֵּר? לא מצאנו הגדרה קצת יותר קולעת לאדם שנברא בצלם ובתוכו מפעמת נשמה אלוקית מאשר העובדה שהוא מסוגל לפטפט? כנראה שלא. היכולת לדבר ולבטא במילים רעיונות שכליים היא אחד המאפיינים המשמעותיים ביותר לבן אנוש. אנשים אוהבים לדבר. נקודה. ואם המשפט הזה היה אמיתי כבר לפני אלפי שנים, בעידן המודרני הוא נכון בכפל כפליים. כמות המלל שרצה באוויר, מעולם לא היתה גדולה יותר. התפתחות אמצעי התקשורת הפכה את שיגור המילה לקל במיוחד. הטלפון היה הצעד הראשון, הסלולארי המונח בכל כיס הקפיץ בכמה צעדים קדימה, והסמס, הצ’ט והפייסבוק נתנו את הפוש האחרון. אם פעם יחידי סגולה הוציאו ספרים, היום כל אחד יכול לעשות זאת די בקלות, והעיתונות והטלוויזיה על שלל ערוציהם מנצחות בשמחה על המלאכה מלמעלה.

לא מדובר רק בהתרחשות טכנית. כל זה מְגוּבֶּה בהשקפת עולם המציבה את מוטיב החשיפה במרכז. ‘זכות הציבור לדעת’ הפך לעיקרון מקודש שבשמו מותר לדרוס כמעט כל ערך אחר. מתי יפרסמו על אדם בעיתון שביצע פשע – האם לאחר שהורשע? או לפחות הוגש כתב אישום? או לפחות נפתחה חקירה משטרתית? או לפחות הוגשה תלונה? שלילי קטלני. מספיקה אמירה או שמועה שהופרחה לאוויר (גם אם הופרכה כעבור יום) כדי להשחיר את שמו של אדם, כששנים לאחר מכן הוא עוד יתקשה לטהר את עצמו מן הרפש שדבק בו. מגמת ההחצנה, המתבטאת בין השאר ב(היעדר)לבוש, לא פוסחת על שום תחום. במסגרתה אין שום ‘טאבו’, אין עוד דבר קדוש, הכול נתון לביקורת ולשפיטה ברשות הרבים. ה’דובדבן שבקצפת’ של מגמה זו היא תופעת הטוקבקים. מכה שלא כתובה בתורה כשכל צרוע וזב חוטם, חסר השכלה והבנה מינימאלית, רשאי ליטול בידיו עכבר קצבים ולהשתלח ללא רחם בכותבי מאמרים מדופלמים, ללא שום צורך בלקיחת אחריות והזדהות בשם.

 

מכה או קללה

כשחברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי הטיחה כוס מים בפרצופו של חבר הכנסת ראלב מג’אדלה לאחר שזה עלב בה וכינה אותה בשם גנאי, הכנסת כולה נעמדה על רגליה האחוריות והענישה את הח”כית ה’אלימה’ בהרחקה לחודש מן המשכן. וכאן שואל הבן: מה ההבדל? להעליב, להשפיל, לבזות ברבים, זה חוקי ותרבותי, אך להשפריץ מים זה קו אדום? זה הרי לא מתחיל כאן. אם תלמיד כיתה ח’ ידחוף את חברו מראש המדריגות והאחרון ישבור את ידו – הפוגע יטופל במלוא החומרה ויסולק לאלתר מבית הספר עד להזמנת הוריו. לעומת זאת, אם תוך כדי שיעור תלמיד יזרוק איזו ‘קטילה’ עסיסית על חבר וכל הכיתה תישפך מצחוק, המורה ימשיך את השיעור בלי להניד עפעף. והדם השפוך לעינינו מבעבע וזועק – מי קבע שפגיעה פיזית, שבדרך כלל תתרפא תוך זמן קצר מבלי להשאיר זכר, היא חמורה מאין כמותה, אך פגיעה מילולית ונפשית היא חסרת משמעות?! מדוע מורה שייתן סטירה לתלמיד חצוף יאבד את מקום עבודתו לתמיד, והורה שיכה את ילדו, ואפילו מסיבות חינוכיות, עלול למצוא את עצמו בחקירה משטרתית על התעללות, אך אם אותם מבוגרים ישפילו, ינמיכו, יזלזלו וימחצו את האישיות של הילד שתחת חסותם בשבט מילותיהם, שום צעד לא יינקט כלפיהם?!

 

גאולת הדיבור

הרב צבי יהודה קוק זצ”ל אמר שלא בכדי שלח הקב”ה לעולמנו את החפץ חיים, ר’ ישראל מאיר הכהן מראדין, בתחילת דור הגאולה. התיקון של הדיבור הוא חלק בלתי נפרד מהגאולה של העולם. עולם שנגוע במילים מושחתות ופוגעות חסום מלהתקדם. הרצי”ה הפסיק את שיעוריו בישיבת מרכז הרב כשגילה שתלמידים לא מקפידים על התקנה שקבע ללימוד יומי של הלכות שמירת הלשון. יחד עם זה, המחויבות להלכות שמירת הלשון מעוררות כל מיני דילמות לא פשוטות כאשר היא מתעמתת עם ערכים אחרים. לדוגמא: האם אדם הרוצה להישמר מלשון הרע יכול בכלל לקרוא עיתון בימינו? האם אדם שומר מצוות רשאי להיות עיתונאי? (עיינו למשל, חפץ חיים כלל י,ד). האם בין בעל לאשתו קיימים ההגבלות הרגילות של לשון הרע או שאצל זוג נשוי הכללים שונים? האם מותר להקשיב למישהו שמגיע אלי מתוסכל ונסער ופשוט ‘חייב’ מישהו לספר לו כדי להקל על נפשו? (ח”ח י,יד) האם מותר לשקר כדי להימנע מלומר לשון הרע? (ח”ח א,ח) האם כאשר מאשימים אותי שלא בצדק מותר לי להסיר את האשמה מעל עצמי גם כאשר זה עלול להפליל את השני? (ח”ח י, מג).  

בגיל שמונה ימים עובר כל זכר יהודי את ברית המילה, הברית שבינו לבין אלוקיו. אך ישנה ברית נוספת, השייכות לבנות לא פחות מאשר לבנים. ברית המילים. עד כמה אנחנו שומרים, מְגֵנִים ומטהרים את המילים שיוצאות לנו מהפה. עד כמה אנחנו רותמים את הכוח הגרעיני האדיר שאלוקים העניק לנו במילותינו לטובת הפקת אור וחום ולא לצורך שריפה וכילוי.

 

כתבו תגובה

רוצים לא לפספס את התכנים והסרטונים החדשים?


הצטרפו לקהילת ‘מילה טובה’ וקבלו פעם בשבוע חינם
 את הניוזלטר שלנו עם מענה על השאלות הכי בוערות
סרטוני השראה וכלים מעולים לחיים:

דילוג לתוכן