לעלות בחבל

מה לעשות עם תלמידה שלא טובה בשום דבר? לא בלימודים, לא מבחינה חברתית, לא בשום כישרון ניכר... כל ניסיונות העידוד עולים בתוהו. לפעמים הישועה תבוא ממקור בלתי צפוי...

 

היא הניחה את ראשה על ידיים משוכלות ורעדה בבכי עז. נשכתי שפתיים בחמלה, אך גם הרשיתי לעצמי לפתח תקוות.

אילנה הייתה ילדה מהסוג שאנשים היו מחמיצים במבטם. שקטה ונחבאת אל הכלים. ישבה לבדה בשולחן השלישי בטור השמאלי. חברותיה לא היו עוינות כלפיה. הן פשוט התקשו להיזכר בנוכחותה. היא הייתה עובדה קיימת. כמוה כקירות הכיתה.

אימה של אילנה הייתה אישה קשת יום ותובענית. כל המרירות על חייה שנתקעו להם בהתמדה של קיום נסבל איכשהו, התנקזו לתובענות כלפי ביתה. היא גמרה אומר שלבתה תהיה השכלה ויהי מה. לא שרר עוני בבית, אך היה מובן מאליו שהאם מתפקדת כעקרת בית, מאחר שלא הוכשרה למקצוע כלשהו, ולא ניחנה בסבלנות הנחוצה לטיפול בילדים. אביה של אילנה השתכר סכום סביר, שהספיק לכל צרכי הקיום ואף לחוגי העשרה לאילנה ולאחיה, אולם באוויר הבית קיננה תחושה של חשך וקיפוח.

אילנה  לא העלתה בדעתה להחמיץ שיעור. בשום מקצוע. תדיר היו חברותיה המצחקקות נעלמות להן לשעה – שעתיים  בכיוון הקיוסק הסמוך, שהציע דברים משובבי נפש בהרבה מאשר שיעורי הלכה וספורט, אולם אילנה אף לא העלתה בדעתה להצטרף. אני שמחתי, כמובן, בתלמידה המתמידה, אך לא נעלמה מעיני  מצוקתה. עד כה הדפה בנוקשות כל ניסיון לדובב אותה.

אחד הגורמים המרכזיים לקושי הייתה העובדה שכשרונותיה של אילנה היו מוגבלים ביותר. היא דשדשה ברוב המקצועות בקצה הנסבל של ציונים סבירים,  ולא בשל חוסר מאמץ. להורים שלה היה גם היה מה לומר על כך, בעיקר בהשוואה להצטיינותו של בנם  בלימודים. באסיפות ההורים תימרנו מוריה ואני ביניהם, על גבול שביר כקרח, בין הרצון לשכנע את ההורים כי אילנה לומדת היטב, לבין הצורך הדוחק להפחית את הדרישות הנוקשות ממנה.

דומה שהמבחן הנוכחי הכניע לבסוף את כל קירות המגן. אילנה בכתה לפני כל הכיתה. על המבחנים שאינם מסתיימים לעולם, על ההישגים הנמוכים, על הבדידות, על הכורח המתמיד להוכיח את עצמה, על הצורך הנואש באהבה שאינה תלויה בדבר.

התיישבתי בכיסא הפנוי ליד אילנה, והתחלתי לדבר בקול נמוך, לאוזניה בלבד. על הגבול של חובות אדם בעולמו דיברתי, על ההערכה שכל המורים רוחשים למאמציה, על זניחות חשיבות הציונים בחיים, ומעל הכול, עד כמה אנו מקבלים אותה. כפי שהיא.

אילנה לא הזיזה את ראשה, אולם ניכר היה שהיא מאזינה. בעיקר בשלב בו הבטחתי כל דרך התחשבות שתבחר לגבי המבחן הנוכחי. אט אט חדלו יפחותיה, עד כי הרימה ראשה ואף ניסתה לעשות דבר מה בנייר המונח לפניה. היה לי ברור שהושטתי רק  עזרה ראשונה במקרה הטוב.

תחושה זו הועצמה למחרת, כשאילנה נכנסה בחשש לחדר מורים, הודתה לי בעיניים מושפלות על ההתחשבות, והתחייבה שאשר אירע לא יקרה שנית. מבלי להמתין לתגובה, היא הסתובבה ועזבה. בנשיכת שפתיים עקבתי אחריה. פעם אחת הרשתה לעצמה לבטא רגשות – ודווקא על כך היא מתנצלת. כיצד נעזור לה?

לו רק יכולתי לשבח את פועלה בפני כל הכיתה, לקרוא בפניהם תשובה מנוסחת  היטב, או ברוכת דמיון שכתבה, או להרים על נס את תרומתה לפעילות חברתית כלשהי, מהסוג שבית ספרנו מבורך בו. אולם פשוט לא היה קרס כזה להיאחז בו. ידעתי שניסיון לרומם אותה ללא אחיזה במציאות, פעולה שצלחה תדיר על אחרות, מבורכות יותר באהבה עצמית, לא ייצלח במקרה זה. אילנה הייתה נטולת אשליות ומפוכחת מדי. הערכתה העצמית נפלה אף מזו שזכתה לה מחברותיה.

‘הלוואי’ נאנחתי, ‘שהילדה הייתה מצטיינת במשהו. המחנכת של אילנה, יסכה, שהייתה עדה למחזה הנדיר של חניכתה בחדר המורים, הנהנה והחליפה עמי מבט כואב.

 

הדבר אירע ביום השני של הטיול השנתי של השכבה. הפעם הצטרפתי ברצון יחסית, מותיר מתוך מוסר כליות מסוים את רעייתי לבדה, לטפל בתינוקת החדשה שלנו, חמודה וצווחנית.

 אהבתי ללמד בשכבה הזו, והערכתי מאוד את בנותיה, במיוחד בכיתה של אילנה.

כרגיל, התהלכתי במאסף, ולפיכך הגעתי לראש ההר בעיצומם של חילופי הדברים הנסערים בין יסכה לבין המדריכה דינה. מסתבר, כי הצבא סגר באופן פתאומי את האזור לתנועת מטיילים, וכל מסלולנו השתבש. דינה לא ראתה כל ברירה. עלינו לפנות על עקבותינו, ולשוב באותה דרך בה הלכנו. מאחר שעיקר חוויות הטיול היו לפנינו, היה ברור כי היום עלול להיהרס לחלוטין. היות שהיום השני מרכזי בטיול של שלושה ימים, אין ספק שצפוי לנו גל אכזבה ותלונות נמרצות מצד הבנות, מחאות שהפעם תהיינה מוצדקות ללא ספק.

‘אין שום דרך אחרת’? חזרה יסכה ושאלה ללא תקווה מרובה. כל כך הבנתי אותה. מחנכת ברוכת כישרון הייתה, ואהובה על חניכותיה. אולם יש מצבים שאין להם פיתרון. הבנות תנחלנה אכזבה קשה. ניאלץ להסביר להם שזהו חלק מהחיים, הרהרתי.

דינה משכה בכתפיה. ‘כמובן, ניתן היה לעשות כאן מסלול מדהים בעזרת סנפלינג’ , אמרה, ‘אפילו יש לי ציוד מתאים, אולם החוק אוסר לבצע גלישה כזו ללא שני מדריכים מוסמכים, והמדריכים האחרים לא עברו את ההכשרה הזו. אין ברירה. מסתובבים’.

קול חלש אך ברור הגיע לאוזנינו מכיוון הבנות. ‘אני מדריכה מוסמכת’. אילנה. מוציאה מכיסה תעודה זעירה, צעדה אלינו בהיסוס.

פני יסכה ודינה אורו, ועדת בנות צוהלת התנפלה על אילנה. חיוך של ממש הסתמן על פניה.

פרשתי לצד האילנות בקצה ההר, ובלב מלא חדווה פתחתי בתפילה של צהריים.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *