מנהגים בדרך לחופה

הרגע המדהים של החופה בו זוג צעיר ומאוהב נשבע זה לזו אמונים ומתחיל את דרך חייהם המשותפת ביחד, עטופה בהמון מנהגים יפים. חלקם עתיקים ואחרים חדשים, לחלקן סיבות הלכתיות, ולאחרים יסודות בקבלה. לא נתיימר להקיף את כולם (ספרים שלמים נכתבו על זה!) אבל ננסה לתת טעימה קטנה. ולמי שזה עושה לו חשק, נאחל שבקרוב יזכה להגשים את החלום…

 

סיום הרווקוּת

דווקא בשבוע האחרון שלפני החתונה נהגו רבים שהחתן והכלה לא ייפגשו בכלל. יש לכך טעם הלכתי, אבל מה שבטוח שזה מעצים את הגעגועים ועושה את המפגש המחודש מתחת החופה עוצמתי הרבה יותר. זו גם ההזדמנות לחתן והכלה, שאולי קצת הזניחו בחודשים האחרונים את המשפחה לטובת האהוב החדש, להקדיש להם קצת יותר זמן, וגם להרגיש בפעם האחרונה את טעם הבדידות של הרווקות לפני שנפרדים ממנו והפעם סופית. ומי שבכל זאת לא מסוגל להיפרד אפילו לשבוע? תמיד אפשר לדבר בטלפון או להסתמס.

 

היום האחרון

כתוב בספרי החסידות שיום החתונה הוא היום הגדול בחיי האדם. בְּעֵדות מסוימות נהגו שהחתן והכלה מתענים בו, ונמחלים להם אפילו עוונות שיום הכיפורים אינו מכפר. יש שמבקרים בכותל או הולכים לצדיקים להתברך. יש גם כוח מיוחד של תפילה של חתן וכלה וכדאי לנצל אותו לטובת כל אלו שעדיין לא זכו להגיע לרגע הזה, עבור כל מי שזקוק לפרנסה, לרפואה או להיפקד בילדים. וכמובן לא שוכחים…לנוח. צריך הרבה כוחות לערב הגדול!

 

ליל החתונה

האורחים מתאספים, הכתובָּה כבר מוכנה והחתן בודק בעצבנות מדי כמה דקות שהטבעת עדיין  שמורה בכיס החליפה, ו…יוצאים לדרך. בחוץ לארץ נהוג שכל זוג הורים מלווה את בנו או בתו אל החופה, אך בארץ ישראל המנהג שונה – שני האבות אוחזים בזרועותיו של החתן משני צידיו, ושתי האמהות מלוות את הכלה. אולי יש בזה אמירה ותקווה שמכאן ואילך שתי משפחות שהיו זרות זו לזו יהפכו לאחת, וכעת אבא שלך הוא גם אבא שלי, ואמא שלי היא גם אמא שלך. החתן צועד ברגליים רועדות ובשפתיים רוחשות תפילה אל הכלה שיושבת על הכיסא המיוחד המעוטר בפרחים. רגע אחד לפני המפגש ביניהם יש שנהגו לעצור, וכל זוג הורים ניגש, מניח את ידיו על ראשו של ילדו ומברך אותו בדרך צְלֵחָה, ומתפלל שה’ יישלח לו ברכה בהקמת הבית החדש. גם הקשוחים שבינינו עשויים כבר לחוש איזו לחלוחית בעיניים. לא פשוט. הגוזלים עוזבים את הקן…

החתן מכסה את הכלה בהינומה ושני האבות מובילים אותו אל החופה כשלאחריהם יגיעו האמהות תומכות בכלה המתרגשת.

 

החופה

האשכנזים נהגו לעשות את החופה מתחת כיפה השמים, לסימן של ברכה כמו שהובטח לאברהם “ושמתי את זרעך ככוכבי השמים”, ויש אולמות עם גג נפתח בדיוק מעל המקום בו מוצבת החופה (אם יורד מבול לא חייבים להתעקש. בעזרת ה’ תהיה ברכה גם אם החופה תהיה מתחת הגג…).

אצל הספרדים נהוג שהכלה מעניקה את הטלית החדשה שקנתה לחתן מתחת החופה. הוא מתעטף בה ומברך “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”, ומתכוון גם על הטלית חדשה וגם על הכלה החדשה…יש משהו מיוחד בטלית שהיא בגד גדול הרבה יותר ממידותיו של האדם. יש בזה משהו סמלי שברגע הגדול הזה בו החתן והכלה מתאחדים הם יוצרים משהו הרבה יותר גדול מאשר כל אחד לחוד ואפילו שניהם יחד. הם מתחברים אל הנצח, אל האינסוף, וגם יכולים עכשיו ביחד לגעת בעתיד כשיביאו לעולם בעזרת ה’ את הדור הבא.

אצל האתיופים נהוג שראשו של החתן עטור בסרט בצבעים לבן ואדום. לבן לסמל את הטוהר והַזָכּוּת של הרגע הזה, ואדום בגלל ברית הדמים שנכרתת בין שניהם.

 

לשבור את החומות

אצל האשכנזים נהוג שהחתן עומד במרכז החופה והכלה ושתי האמהות מקיפות אותו שבע פעמים. יש למנהג הזה משמעויות עמוקות רבות, אך לרבים זה מזכיר את ההקפות הידועות של חומות יריחו על ידי צבא יהושע, שבסופו של דבר הפילו אותן. אולי גם כאן יש תקווה להפלת כל המחיצות והחומות המפרידות בין החתן והכלה בתקווה שיהפכו להיות אחד באמת. נוסף לזה יש בזה מְעֵין גם תפילה שהאהבה העצומה שיש כרגע בין הזוג הטרי תמשיך ותלווה אותם כל חייהם, ולאן שלא יפנה יראה אותה לנגד עיני רוחו.

הצלם המתוח בהיכּוֹן – הגענו לרגע המכריע של שבירת הכוס! אסור לו להחמיץ את הרגע הזה בשום פנים ואופן. אם ילך טוב – ייכנס לעמוד הראשון באלבום החתונה המהודר, אם לא – עוד יותר טוב – יישלח ישר ל’פספוסים’.

מסירת הטבעת, שבע הברכות, היין, הכתובה, טישויים עוברים בין הסובבים, וכמו חלום הסתיימה החופה. הבעל החדש, בפעם הראשונה, אוחז בידה של רעייתו, והם צועדים יחד לצלילי התזמורת ושאגות הרוקדים לעבר חדר הייחוד. אצל חסידי חב”ד נהגו להדגיש במיוחד את עניין הריקוד בעוצמות בחתונה, לומר שלמרות זה נישואין זה עסק רציני בהחלט, ובניין בית חדש זה דבר שצריך להשקיע בו את כל הלב והנשמה, אסור לוותר גם על הקלילות וההתלהבות וגם הם צריכים ללוות אותנו כל החיים.

 

חדר ייחוד

יש להימצאות המשותפת של הזוג במקום פרטי סגור (לראשונה בחיים ‘איסור ייחוד’ מתהפך למצווה, חשבתם על זה?!) תפקיד מבחינה הלכתית כחלק מהיווצרות הנישואין. אומנם זהו מנהג אשכנזי אך גם בעדות הספרדים יש זוגות רבים שבכל זאת התעקשו עליו בגלל שזה בעצם הזמן היחיד בו החתן והכלה יכולים לשבת ביחד ולהחליף כמה מילים שקטות בתוך הערב הסוער הזה. האוכל כבר מוכן בפנים אבל מי מסוגל לחשוב על אוכל ברגע הזה?! זה הזמן הנשגב שבו שני חלקי נשמה שחיכו זה לזו מעל עשרים שנה וזכו להתאחד סוף סוף יכולים בפעם הראשונה להרגיש איך זה להיות לבד-ביחד. אלו רגעים קסומים שמי יודע מתי יהיו עוד כמותם, אבל, חבר’ה, הלו, אל תשכחו לצאת החוצה בסופו של דבר. יש לכם את כל החיים ביחד, וכאן בחוץ מחכים לכם כולם לפתיחת החגיגה…

אז שיהיה בשמחות ובקרוב גם אצלכם!

 

 

כתבו תגובה

רוצים לא לפספס את התכנים והסרטונים החדשים?


הצטרפו לקהילת ‘מילה טובה’ וקבלו פעם בשבוע חינם
 את הניוזלטר שלנו עם מענה על השאלות הכי בוערות
סרטוני השראה וכלים מעולים לחיים:

דילוג לתוכן