מה חסר בעולם מושלם?

"למה משה רבינו הסתובב עם בני ישראל ארבעים שנה במדבר? כי הוא חיפש את המקום היחידי במזרח התיכון שאין בו נפט...".

“למה משה רבינו הסתובב עם בני ישראל ארבעים שנה במדבר? כי הוא חיפש את המקום היחידי במזרח התיכון שאין בו נפט…”. גם אם ההלצה החבוטה הזו היתה כבר קשישה כששמעון פרס היה ילד, עדיין מטרידה שאלה גדולה. הבנו, נפט אין בארץ המובטחת. אבל לפחות מים שיהיה! מדוע נגזר עלינו כל שנה לשמוע את הריטואל המאיים – “ישראל מתייבשת”, “אין לנו מים לבזבז”, “חבל על כל טיפה”? האם ריבונו של עולם לא היה יכול לפטור אותנו מהתלות האובססיבית בגשם ולהעניק לארץ המובטחת עוד איזו שלוש-ארבע כינרות? עיסוק במצב הרוח של מזג האוויר וכמות המשקעים היומית הוא פריבילגיה למדינות משועממות כמו שבדיה ולוקסמבורג, לא למדינה הנמצאת תחת איום קיומי של גרעין איראני וטרור פלשתינאי, לא? ובכל זאת, שנה אחר שנה אנו מוטרדים מכמות הגשם וממפלס הכינרת, שנדמים לעיתים כמשקפים את מצב הרוח הלאומי.

 

האיום האיסטרטגי

אומנם, כמה שהנושא מעסיק היום, הרי זה כאין וכאפס לעומת העבר. בימי קדם, שנה שחונה, היתה מכת מוות ליישוב בארץ. אם המים היו שובתים והארץ צחיחה, לא היתה אפשרות לשרוד כאן. תשאלו את אברהם ויצחק שנאלצו לעקור ממושבם, בגלל הבצורת והרעב. תקראו על יעקב שיורד עם בניו למצרים ושוקעים בגלות ושעבוד, והכול מתחיל ממצב המשקעים בארץ. תפתחו את התורה ותגלו שהעונש המרכזי על השחתה דתית ומוסרית הוא “ועצר את השמים ולא יהיה מטר” (דברים יא,יז), והתגמול הגדול על נאמנות לתורה הוא “ונתתי גשמיכם בעיתם, ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה ייתן פריו” (ויקרא כו,ד). מסכת שלימה במשנה, “תענית”, עסוקה בהתמודדות עם עצירת גשמים באמצעות צומות ציבוריים ותפילות המוניות, והתלמוד מלא בסיפורים על מצוקת כליה ועל תפילות אדירות שקורעות את השחקים, במקרים של בצורת. נכון, בעולם המודרני, כשיש אפשרות של התפלת מים ושאיבה ממאגרים תת-קרקעיים, הסכנה אינה כה מהירה, ואיננו צריכים לחשוש שמחר בבוקר נפתח את הברז וייצא ממנו אוויר, אך עדיין מדובר באיום איסטרטגי מתמיד על עתיד החיים בארץ.

 

תקלה מכוונת

המטרד של התלות הקבועה בגשמים עלול היה להיראות כְּבָּאג מיותר, פגם בייצור העולם. אלא שהתורה מפתיעה וקובעת שאלוקים עשה לנו את כל זה בכוונה. “כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִיא… אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ בָּהּ” (דברים יא, י-יב). במילים אחרות, לא היתה בעיה ליושב במרומים להסדיר לנו נילוס או שניים שיספקו נון-סטופ מיליארדי קוב מים, ולפתור אחת ולתמיד את הבעיה. אלא שאז היינו מאבדים דבר אחד חשוב. את הקשר הבלתי פוסק עם אלוקים. את החובה הבלתי נגמרת לשאת עיניים אל-על ולהתפלל. את ההרגשה הבלתי נתפסת שאנחנו מחוברים בחבל הטבור שלנו כל הזמן לאבא שבשמים.

 

התפילה – אמצעי או מטרה?

התובנה המדהימה שכתובה כאן חורגת בהרבה מהתחום המטאורולוגי. העולם שלנו מלא בחסרונות, ליקויים, מחלות וצרות אחרות. יש להודות שאת חלק גדול מהם, אולי אפילו הרוב, יש לזקוף לחובתו של האדם. במעשי אלימות, שוד, אונס, חמדנות ואטימות, הוא מביא על עצמו ועל זולתו הרבה כאב. אך גם לְמַה שגוזר הטבע, ואפשר לייחס לכאורה לריבונו של העולם, יש לפחות משמעות אחת מבחינת הדחיפה החזקה שהוא נותן לנו כלפי מעלה. נכון, אפשר היה לברוא ‘עולם מושלם’. אלא שאז האדם היה עלול בקלות רבה להתמכר, להסתאב ו…לשכוח את אלוקים. “ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף” (רש”י בראשית לז,ב). כל אחד מכיר את זה מעצמו – התפילות הכי חזקות שלנו, הרגעים העוצמתיים ביותר של הרגשת תלות וקירבה לה’, באים דווקא ברגעי משבר וקושי “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עימדי” (תהילים כג,ד). החיסרון, הכאב, הצורך, יכול להביא אותנו, אם רק נתייחס אליו נכון – לרמה רוחנית אחרת לגמרי. האם ייתכן שהתפילה אינה האמצעי כדי לסלק מאיתנו את הצרות, אלא בדיוק ההפך – הצרות הן האמצעי לגרום לנו להתפלל ולהתחבר לה’, ואז הן יהיו פשוט…מיותרות? איך אמר פעם מישהו: “אל תספר לאלוקים כמה גדולות הצרות שלך. ספר לצרות שלך כמה אלוקים גדול”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *