אבל לא היתה לו טבעת

"ברק לוין, את מכירה? שנה ג' באדריכלות". "מה? ברק? בעלה של ורד לוין? יש להם כבר שני ילדים!" המילים היכו בה באכזריות. "די, את רצינית?! הוא נשוי? אבל לא היתה לו טבעת?!!!"

הסובארו הלבנה החלה להאט, והבהובי האיתות ימינה סימנו שהיושב מאחורי ההגה הבחין בה. כבר ארבעים דקות שהיא תקועה כאן בטרמפיאדה, בלילה הגשום הזה, כשהקור והרוח עובדים שעות נוספות להציק לה. פה ושם מכוניות ניסו לעצור, אבל אף אחת מהן לא היתה לכיוון שלה. היא כבר כמעט התייאשה והחליטה לחזור לישון במעונות האוניברסיטה, כשהרכב נעצר ומסך החלון גלש למטה, חושף מאחוריו פנים מחייכות של בחור צעיר. “היי, לאן את צריכה?!” שאל, כשהחמימות שבקולו מנוגדת כל כך למזג האוויר הסוער. האמת שכבר לא היה לה אכפת לאן הוא נוסע. העיקר להיחלץ מכאן, חשבה. אלא שבאורח פלא התברר שהוא מגיע בדיוק לאזור שלה. איזו יופי, צהלה, ותוך רגע תפסה את המקום שליד הנהג, מותחת קדימה את רגליה הכואבות מֵעמידה. “ממש תודה. פשוט הצלת אותי. אני כבר מתייבשת פה המון זמן”, אמרה תוך כדי שהיא חוגרת את עצמה. “בכיף”, אמר וצליל של שובבות התגנב לקולו, “רק שקצת קשה להתייבש בלילה כל כך רטוב..”. שניהם צחקו. כעת התפנתה לתת בו מבט נוסף. הפנים שלו נראו מוכרות אבל היא לא הצליחה להיזכר מאיפה. היו לו עיניים ירוקות, אף מושלם, ומעל שיערו השטני נחה לה כיפה סרוגה. ‘חמוד מאוד’, חשבה לעצמה, ‘ממש כמו שאני מחפשת’. “אתה לומד כאן באוניברסיטה?” הסתקרנה. “כן, אדריכלות, שנה ג’. ואת?”. השיחה שהתפתחה ביניהם היתה כל כך זורמת ונעימה, עד שממש לא הרגישה איך עברה לה מחצית השעה. פתאום גילתה שהם כבר נמצאים ברחוב שלה. המחשבה הראשונה שחלפה בראשה אחרי שנכנסה הביתה היתה “בדיוק בעל כזה אני צריכה. איזו טיפשה אני שלא לקחתי ממנו מספר. אפילו איך קוראים לו לא שאלתי”. היא חשבה שזה יום המזל שלה כשעוד באותו שבוע ראתה אותו פתאום בקפיטריה. “היי, זה אתה”, שיגרה לעברו את החיוך המקסים ביותר שלה, “אפשר לשבת?”. “בטח, בכיף”, חייך חזרה. הוא סיפר שעוד מעט יש לו בוחן קשה ומעצבן והיא השתתפה בצערו. קישקשו עוד קצת והיא שאלה לשמו. “ברק לוין”, אמר תוך כדי שהוא מתרומם ולוקח את הספרים שלו מהשולחן. ‘ברק… איזה שם יפה’, חשבה לעצמה כשהיא מביטה בדמותו המתרחקת, ‘הנסיך שלי’.

“זהו, מצאתי את בעלי!” הודיעה לחברתה בהתרגשות.

“ברצינות? מי המאושר?”

“ברק לוין, את מכירה? שנה ג’ באדריכלות”.

“מה? ברק? בעלה של ורד לוין? יש להם כבר שני ילדים!”

המילים היכו בה באכזריות. “די, את רצינית?! הוא נשוי? אבל לא היתה לו טבעת?!!!”

_______________________________

המקרה שתוֹאר בשורות האחרונות מעורר למחשבה ואולי אפילו חשבון נפש קטן על כמה דברים:

על הקלות שבה אנו לפעמים ‘בוחרים’ בן זוג, ומרשים לעצמנו להפליג עם הדמיונות קדימה, כשכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בהחלט. על הקלות שבה בחור מרשה לעצמו ‘לקשקש’ ואפילו לשבת לשתות קפה עם בחורה שאינה אשתו. על הבעייתיות שיש בחיים בחברה מעורבת – בצבא, באוניברסיטה, בעבודה. אין ספק שטבעת לגבר וכיסוי ראש לאישה, הם סימן היכר מצוין לכל ה’מתעניינים’ מבני המין השני, כמו גם תזכורת-עצמית מצוינת לאלו שעונדים וחובשים אותם –  אתם בסטטוס מיוחד. שייכים למישהו מסוים. האם זה מספיק? כנראה שלא. האם ההרגלים החברתיים ביחסי גברים-נשים בחברה המודרנית המתירנית והפתוחה, כמו גם החשיפה העצומה שלנו לאינטרנט, לסרטים והופעות תרבותיות, לא מכרסמים בקשר ופוגמים בייחודיות של האהבה הפרטית בבית שלנו? כנראה שכן. השאלה גדולה היא  מה אנחנו עושים עם זה. ומה התשובה שלכם עליה?

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *