חשבתם עד היום שההיגיון מנהל לכם את החיים, ועובדות אובייקטיביות הן אלו שמשפיעות? ממש ממש לא. מה שקובע זו הצורה בה אנחנו מסתכלים על הדברים, והפירוש שאנחנו נותנים למציאות. כל ההרגשות שלנו, הטובות והרעות, הן רק התוצאה האחרונה בשרשרת. הכול מתחיל מהאופן בו אנחנו בוחרים לראות את העולם. אותו הדבר יכול לקבל משמעויות שונות לגמרי, בהתאם לצורה שנסתכל עליו.
נִיתֵן דוגמא לכמה “עיוותי חשיבה” מרכזיים ונפוצים. הם יושבים חזק במוח שלנו, ופועלים בתור המשקפיים שדרכם אנחנו צופים על העולם. אם נהיה מודעים אליהם, יש סיכוי שנצליח להשתחרר מהם, ולסגל לעצמנו מבט אחר, חיובי ואמיתי יותר:
- “הכול או לא כלום” – הנטיה למדוד דברים בקנה מידה שרירותי קיצוני של ‘שחור או לבן’. “אם נכשלתי במבחן/בטסט/לא הכניסו אותי להדרכה/לא התקבלתי לעבודה שרציתי – סימן שאני אפס/כשלון/לא ייצא ממני שום דבר”. התפיסה הזו היא כרטיס בטוח למועדון הדיכאון. לעיתים היא גם מונעת מראש לנסות כי הרי אם לא אשיג הכול – אז לא יהיה לי כלום. העניין הוא שבחיים יש יותר מאשר שני צבעים. בין האפס למאה יש המון דרגות ביניים, שגם להן יש ערך חשוב.
- פסילת החיובי – היכולת להפוך חוויות נייטרליות ואפילו חיוביות, לחוויות שליליות. דוגמא לכך היא התגובה למחמאות. במקום להגיב על “את נראית נהדר היום” או “העבודה שהגשתָ פשוט מעולה”, בחיוך נחמד בתוספת: “תודה רבה, יפה מצידך”, אנו מבטלים בהנף יד את המחמאה ולעיתים גם חולפת מחשבה בראש: “היא סתם רוצה לגרום לי הרגשה טובה” או “הוא בטח רוצה לבקש ממני עוד שניה איזו טובה…”.
- הסקנת מסקנות: קריאת מחשבות וניבוי העתיד – אדם ממהר להסיק מסקנות ולא טורח לבדוק את העובדות.אם מישהו שאני מכיר חלף על פניי ברחוב שקוע במחשבות ולא הגיב ל’שלום’ שלי – הוא פשוט מתעלם ממני, לא מחבב אותי יותר. אתה מתקשר לידיד קרוב שוב ושוב והוא לא מגיב – ‘הוא מסנן אותי, אני יודע. נמאס לו כבר לדבר איתי’ (יכול להיות שהטלפון שלו על שקט או שהוא סתם ב…שירותים?).
- העצמה ומזעור – כמו דרך משקפת-שדה. במבט מצד אחד היא מגדילה ומעצימה, ומצד שני מקטינה וממזערת. כשאתה חושב על טעויות, חסרונות ופחדים היא מגדילה אותם פי שבעים ושבעה – ‘איזו טעות איומה. זה הסוף שלי. כולם יחשבו שאני אידיוט מושלם’. חוויה שלילית נורמאלית מתנפחת לסיוט אימתני. בניגוד לכך, על חוויות נחמדות ומעלות שיש בנו אנחנו מסתכלים דרך הצד השני של המשקפת וממזערים אותם. התוצאה: תחושה של נחיתות וחוסר אונים.
- העברה לפסים אישיים – אם משהו לא הצליח, אם מישהו אמר איזו מילת ביקורת – הרי שזה ‘אישי נגדי’, ‘הוא לא סובל אותי’. הגבול בין השפעה על אחרים לבין שליטה עליהם נעלם – אם חניכים שלי עשו רעש בתפילה או בלאגן בפעולה – הרי שזו אחריותי הבלעדית וכנראה משהו פגום בי בתור מדריך.
אלו חמש דוגמאות קטנות ל”עיוותי חשיבה”. אם תהיו רגישים ומודעים תגלו נוספים. דוד המלך אמר בתהילים “מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב” (לד,יג). המציאות אינה דבר אובייקטיבי. הכול תלוי בשאלה איך אנחנו רואים ואיזו פרשנות אנחנו נותנים לדברים. המשמעות של המשקפיים שדרכם אנו מביטים על העולם – עצומה. ומה אתכם? איך אתם בוחרים ‘לראות’?
