בתי גלי הייתה בת ארבע כאשר ערב אחד היא הפתיעה אותי תוך כדי טיול במדרחוב בירושלים.

“אבא, אני רוצה שקל”, ביקשה.

“בשביל מה?”,שאלתי.

“בשביל לתת לבוריס”, ענתה.

אינני מכיר אף בוריס ולבטח לא אחד כזה שמנהל עסקים עם בתי הקטנה, לכן אך טבעי היה שאשאל אותה:

“מי זה בוריס בדיוק?”.

“נו, אתה יודע…”, אמרה בקולה הקטן, “זה שמנגן”.

הבנתי מייד שהיא מתכוונת לאותו הנגן המנגן למחייתו במנדולינה, נתון לחסדיהם ולטוב ליבם של העוברים ושבים. עם זאת הופתעתי שהיא יודעת את שמו.

גלי לקחה את המטבע וניגשה לנגן שהיה מרוכז בחפציו באותה שעה. היא נעמדה לפניו ומשלא זכתה לתשומת ליבו פנתה אליו בקול שקט:

“בוריס, זה בשבילך”.

הנגן הרים את עיניו והתבונן בה בהשתאות:

“איך את יודעת שקוראים לי בוריס?”, שאל במבטאו הכבד.

בתי הקטנה הביטה בו שניה קצרה ואמרה:

“אמרת לי בפעם שעברה!”.

“אבל איך זכרת?”, שאל הנגן ואור גדול נגלה בעיניו. על כך לבתי לא היתה תשובה. למעשה השאלה כלל לא היתה “מובנת” לה, כאילו חשבה בליבה: “מה הבעיה?…אמרת לי את שמך ואני זכרתי. מה כאן מפתיע כל כך?”.

התבוננתי במחזה מהצד בתדהמה. נדהמתי מהעובדה שאותו אדם היה בעיניי חלק אינטגרלי מהנוף העירוני בארצנו, כזה שחולפים על פניו מבלי להקדיש לו חלקיק של תשומת לב, ומאידך, בשביל גלי הוא היה ‘בוריס!‘ אדם עם שם , כמוני וכמוה, אדם מעניין הגורם לה הנאה בנגינתו.

תדהמתי היתה כאין וכאפס לעומת הדבר הבא שקרה.

בוריס התיישר, לקח את המנדולינה לידיו, והחל מפיק מספר צלילים ממיתרי הכלי. גלי במקביל הניחה את השקל בתוך קופסת הפח החלודה, ובו ברגע בוריס הפסיק את נגינתו.

הוא כרע אל עבר קופסת הפח, הוציא מתוכה את המטבע והחזיר אותו לגלי.

“את חברה שלי”, אמר בחיוך רחב לב, “בשבילך אני מנגן חינם”, והמשיך בנגינתו…

___________________________________________

ישנם דברים שבשביל אדם אחד הם קטנים, פשוטים וקלים.

הם נראים לו חסרי משמעות.

אך לאדם אחר הם שוים עולם ומלואו.

לפעמים לזכור שם של מישהו, לומר לו בוקר טוב בחיוך, לשאול מה שלומו –

זה דבר שמאיר לו את היום, נותן לו תקוה, הרגשה שהוא שווה משהו, שלמישהו איכפת ממנו.

___________________________________________

קבוצה של שוחטים מישראל יצאה לביקור עבודה בארצות הברית. כידוע בתי המטבחיים הגדולים נמצאים שם בגלל האפשרויות הגדולות לגידול בקר בקנה מידה נרחב. בבתי המטבחיים שם שוחטים אלפי ראשי בקר ביום, ומייצאים את הבשר לכל העולם.

קבוצה של שוחטים מישראל נסעה לשם לשבוע של עבודה מרוכזת, בו הם אמורים לעבוד בשחיטה מן הבוקר עד הערב, ומה שיוצא תחת ידם מקבל תו תקן מיוחד של כשרות מהודרת.

השחיטה מתבצעת בחדרי קירור מיוחדים, שם הכל עובד בשיטת הסרט הנע, ובצורה חשמלית הכל מועבר לניקוי ולאריזה. בגלל הקור הגדול בחדר הקירור נמצאים שם בלבוש חם ואי אפשר להשאר שם זמן רב. מדי כמה זמן צריך לצאת להתחמם בחדר סמוך ולחזור לעבודה.

בתום יום עבודה אחד כשסיימו השוחטים את מלאכתם ויצאו מן הבניין לכיוון מקום לינתם, פנה אליהם השומר הכושי שעמד בכניסה ושאל אותם:

“לא חסר לכם מישהו?”.

הם בדקו, ומייד התברר שמישהו חסר.

הם חזרו מהר חזרה פנימה ומצאו את אחד מחבריהם שנשכח בטעות בתוך חדר הקירור וננעל שם. הם מצאו אותו שניות ספורות לפני שנפח את נשמתו מן הקור. רק בזכות ערנותו של השומר הכושי חייו ניצלו.

לאחר מכן שאלו את השומר: “הרי מאות אנשים עוברים על פניך מדי יום. איך זה שדוקא אותו זכרת ושמת לב שהוא חסר?”.

“הוא היחיד שאמר לי בוקר טוב” , ענה השומר.

___________________________________________

זה לא קשה. לא עולה כסף. לא גוזל זמן.

רק ‘שלום’ אחד קטן.   חיוך.   התייחסות. 

לפעמים אין לזה מחיר.

למישהו אחר זה שווה את הכל.

___________________________________________

כאש בשדה קוצים פשטה בבניין השמועה: ‘וולוול קנה מכונית!’.

 רוב השומעים נהנו מהשמועה הטובה ושמחו בשמחתו ובשמחת משפחתו על הקנייה. הם באמת צריכים את זה, העירו בטוב לב. המכונית תסייע לו בעבודתו כאחראי בבית התבשיל לזקנים, וגם תשרת את משפחתו הגדולה בסידור ענייניהם.

רק השכן ממול בעל מוכנית היוקרה שאל בגיחוך: מה קנה וולוול, וולבו?

השכן מן הקומה הרביעית וזה מן הקומה ראשונה נזדמנו יחד בחדר המדריגות בצאתם לרחוב. בעוברם ליד משטח החנייה נתקלו בוולוול הטורח בחיבה יתירה ברחיצתה של מכונית אמריקאית גדולה וישנה , כשכל זאטוטיו, הקטנים עם הגדולים מקיפים אותו מסביב ועיניהם בורקות.

מה אתם אומרים על המכונית שקניתי? שאל וולוול כשהוא תולה עיניים כמהות במוצא פיהם של שני השכנים. השכן מלמטה, שהיה בעצמו בעל מכונית, העיף מבט מזלזל במכונית המיושנת, על משטחי הפח הגדולים שהיו משופעים בשריטות, על הצבע המתקלף פה ושם, ועל נקודות החלודה המכסות כל חלקה טובה.  כמה שלמת בעדה? שאל.  בהיסוס מה ענה וולוול: אלפיים ושמונה מאות שקלים. השכן עצר בקושי עקימת אף, סקר עוד פעם את הגרוטאה הענקית, ועמד לפתוח את פיו, אך השכן מלמעלה הקדימו:

וולוול, זו ממש מציאה! תוכל בסיבוב אחד בבוקר לקחת את כל הילדים, זה לגן, לפעוטון ולבית הספר. זה נפלא יש בפנים מקום לכולם. לא כמו במכוניות הקטנטנות החדשות שבקושי מכילות משפחה מעוטת נפשות. מכונית כזו גם יותר בטוחה, תראה איזה עובי של פחים! ממש ברזל! זה לא נייר של כסף דקיק שממנו מייצרים היום מכוניות שבתאונה הכי קטנה, רח”ל, הן מתקפלות כמו אקורדיון…

פניו של וולוול זהרו. הוא העביר את ידי בלטיפה של חיבה על כנף המכונית ואמר לשכן מלמעלה: אם פעם תצטרך איזו נסיעה דחופה או להעביר משהו גדול אל תתבייש! אשמח להראות לך מה המכונית הזו יודעת לעשות.

השכן מלמעלה מיהר לתפוס בשרוולו של חברו לבל יקלקל את האוירה, ותוך שהוא מברך את וולוול בנסיעות בטוחות ושמחות משך את חבירו והם עזבו יחד את המקום.

אמור לי, אמר השכן מלמטה כשהתרחקו מעט: איך אתה מסוגל לשבח קנייה גרועה של גרוטאה שכזו? הרי כל שני וחמישי הוא יצטרך לבקר במוסך. ואיזה מראה יש לה! אני לא הייתי מוכן לקבל דבר כזה אפילו בחינם. אתה משבח את עובי הפחים, אבל האם אתה יודע מה משקל מכונית כזאת? אתה יודע כמה בנזין שותה המנוע? הוא זקוק לבאר נפט פרטית שתסע אחריו!

ראה חביבי, אמר השכן העליון, הוא כבר קנה את המכונית. הוא לא יכול להחזיר אותה. מה יצא לי עכשיו מלומר עליה דברים רעים?  זה רק יגרום לו לעוגמת נפש ולא יביא לשום תועלת.

אם הוא היה עדיין לפני קנייה והיה בא להתיעץ אתי ייתכן שהייתי מייעץ לו להמנע מכך. אך לאחר מעשה, אני חייב לראות את הצדדים הטובים שבעניין. הרי בכל דבר, ואפילו רע, יש גם כמה בחינות טובות. לא צריך דמיון מפותח בשביל לשים לב אליהם. זה פשוט כל כך. וחשוב כל כך…

________________________________

לא צריך גאונות גדולה בשביל זה.

רק קצת רגישות.

לשים לב למה שקורה.

אם אדם קנה משהו – מה איכפת לך?

תתפעל! תתרשם! תשבח אותו!

לא תפסיד מזה.

רק תרויח.

תרויח חבר.

שימחת אדם.

________________________________

אלו היו רק דוגמאות קטנות. מי שיש לו מעט שכל, קצת רצון, וטיפה רגישות,

יגלה פתאום שעשרות הזדמנויות כאלו צצות לפנינו מדי יום.

לפעמים על ידי מילה קטנה, חיוך, שלום, תודה – אפשר לעשות אדם מאושר.

קצת יותר פרגון, עין טובה, הסתכלות חיובית יועילו מאד.

נגלה איך דברים שבשבילנו הם קטנים–

בשביל אחרים הם גדולים!

בהצלחה

הערה: הסיפורים הנ”ל לקוחים (חלקם בשינויים) מתוך הספרים– ‘בעין יהודית’ ו’סוד הזכרון המצוין’, וממה ששמעתי מחברים.