הַמַּמוֹן שֶׁל שַׁלְמוֹן

"שמעון גלבוע סידר את הכיסאות במעגל בסלון ביתו, בעוד שפתיו ממלמלות תפילה חרישית 'שלא יגיע...אלוקים, בבקשה, עשה שהוא לא יגיע...'" סיפור משעשע על זוג מיוחד, שחייו סובבים סביב נושא אחד על החיים, הכסף ומה שביניהם

כבר עמדתי להכניס את הקומקום החשמלי החדש אל תוך עגלת הקניות שלי, כשקול לא מוכר נשמע פתאום מאחוריי ועצר אותי: “לא כדאי לך. בחנות ‘חַשְמָל לַכֹּל’ שבקצה הרחוב תמצא את אותו המודל בדיוק בחמישה עשר שקלים פחות”. הסתובבתי לאחור והבטתי בדובר אלי. זה היה אדם בגיל העמידה, לבוש חולצה משובצת, מכופתרת עד לצוואר, פניו מגולחות ושיערו המסורק שהתחיל להאפיר בצדדים, מסורק בקפידה לצד שמאל. משקפיים מדגם מיושן נחו להם על אפו הרחב, מכסות על שתי עיניים חודרות שמעוטרות בגבות עבות. הוא הושיט לעברי את ידו. “שמי הוא כַּסְפִּי”, אמר בחגיגיות מה, ונימה של חשיבות עצמית השתרבבה לקולו, “שַׁלְמוֹן כספי”. ‘מעניין מאוד’ חשבתי לעצמי ‘איזה שֵם יוצא דופן’. ניסיתי להיזכר אם נתקלתי אי פעם באדם נוסף הנושא את השם הזה, אך קולו של העומד למולי קטע את הרהוריי. “אומנם הם מכריזים שהם הזולים בעיר” אמר נחרצות, מנופף באצבעו בהתלהבות, ‘אם מצאת זול יותר – כספך יוחזר!’, אבל…” וכאן קירב את פניו לאוזני, מנמיך את קולו כאילו הוא מגלה איזה סוד חשוב “גיליתי ארבעה מוצרים שאפשר למצוא במקומות אחרים במחיר נמוך יותר (…). קומקום חשמלי, מנגל גריל המופעל על ידי גז, מפזר חום מסתובב, ומערכת סטריאו תוצרת סַנְיוֹ. אם תרצה אוכל לומר לך היכן. דרך אגב, אתה גר פה בסביבה?”. “לא בדיוק”, השבתי, “אני גר ברחוב החבצלת, בצד הדרומי של העיר”. “מצוין, זה ממש שלושה בניינים לידי. אתה פה במקרה עם רכב?”, המשיך הלה בשטף דבריו “…נהדר! אתפוס איתך טרמפ הביתה. חבל לבזבז כסף על אוטובוס כשאפשר להסתדר בלעדיו. תגיד, תמיד אתה עושה את הקניות שלך כאן?” שאל. פתחתי את פי בניסיון להשיב, אך עוד קודם שהספקתי להוציא מילה מפי המשיך הלה: “אין מה לומר – בקוסמטיקה, ביגוד וברוב המוצרים לבית, הם באמת הזולים ביותר. אבל מוצרי חשמל, אני אומר לך, תבדוק במקומות אחרים!”

כספי זה התגלה כדברן לא קטן. במאתיים המטרים שהפרידו בינינו לבין הרכב שלי, הספיק להשמיע לי סקירה מקיפה על כל החנויות ובתי העסק הזולים ביותר בחלק זה של העיר, איפה המבצעים הכי משתלמים וההנחות הגדולות ביותר. הוא גילה שליטה מדהימה בכל הפרטים, נדמה היה כאילו כתב עבודת דוקטורט בנושא.

כשהגענו לאזור מגורינו ליוויתי אותו עד לביתו. בפתח הבית עמדה לה אישה רזה וגבוהה, לבושה בחלוק בית פרחוני. “שלום שלמון, אתה חייב לשמוע מה גיליתי היום. עברתי בשמונה חנויות בחיפושים אחרי ספה דו מושבית נפתחת לסלון. מתברר שאצל ‘רהיטי אלון’ באמת הכי זול, אבל ב’הכול לבית’ נותנים ביותר תשלומים ומקבלים גם כיסא נדנדה בשלושים וחמישה אחוז הנחה. חוץ מזה טיפלתי בהעברת המשכנתא לתוכנית המשתלמת יותר בבנק ‘אדנים’, ועברתי על הניירות ממס הכנסה. לא תאמין אבל לפי החישובים שלי מגיע לנו החזר של 4 אחוזים על יולי הקודם, שלא היו צריכים להוריד לי בגלל שהייתי בחופש אחרי שילדתי את שולמית. חוץ מזה, שמעון גלבוע בא להודיע שמחר בתשע בלילה תהיה אסיפה של כל הדיירים אצלו בבית. מי זה האדם שעומד לידך, שכן חדש?”

“תכיר”, אמר לי מר כספי בגאווה, “זו אשתי, זהבית”.

__________________________________
 

השעה הייתה 8:58 בערב. שמעון גלבוע סידר את הכיסאות במעגל בסלון ביתו, והביא מן המטבח בקבוק מים קרים וכמה כוסות בעוד שפתיו ממלמלות תפילה חרישית “שלא  יגיע…אלוקים, בבקשה, עשה שהוא לא יגיע…”

הוא קילל את היום בו הסכים להיות ראש ועד הבית בבניין החדש. אבל מה היה יכול לעשות? וכי ידע שיהיו לו שכנים כאלו? הרי בבניין הקודם שגר בו זה לא היה כך. ניסיונו המר בחצי השנה האחרונה מאז נכנס לתפקידו לימד אותו שבכל ישיבת ועד בה היו נוכחים בני הזוג מן הקומה הראשונה, לא היה לו שום סיכוי להעביר הצעה כלשהי שכרוכה בהוצאה כספית. לא חשוב בְּמַה מדובר, הם תמיד יתנגדו (“אני לא מבין בשביל מה צריך מַרְאָה במעלית? וכי הפרצוף של מישהו השתנה בשניות שחלפו מאז שיצא מהבית?”, “ספסל לגינה? מיותר לגמרי! לשבת על הדשא הרך זה הרבה יותר נעים”, “הרי סיידנו בפסח לפני שנתיים? בשביל מה לסייד שוב את חדר המדרגות. בקושי שמים לב לקילופים”). ‘צריך להיות אופטימי’,  מלמל שמעון לעצמו, ‘אולי ישכחו… אולי תהיה להם איזו שמחה משפחתית… אולי יקרינו בטלוויזיה איזה סרט טוב והם לא ירצו להפסיד… אולי…’  

בשעה תשע בדיוק, כמו שעון שוויצרי, צלצל הפעמון בבית משפחת גלבוע. בדלת עמדו… אדון וגברת כספי.

“שלום שמעון, מה נשמע?”, אמרו במקהלה.

“נהדר” אמר גלבוע בקול עייף שצליל של ייאוש עמוק שזור בו “איזה יופי שאתם כאן. כבר חששתי שלא תגיעו…”

הזוג כספי העיף מבט סביבותיו וסקר את הסלון הריק. “מה זה, שוב אנחנו מגיעים ראשונים?” רעם שלמון, “איפה האחריות של האנשים? איך אפשר לקבל החלטות רציניות בצורה כזו?”

____________________________

כשנולד למשפחת כספי בנם הבכור, מְשוּלַם, לא עשו מזה עניין גדול. בתקיפות דחו את ההצעה לחגוג את העניין באולם עם מוזמנים רבים, כמקובל, והעדיפו משהו צנוע יותר בחיק המשפחה, בלי ארוחה בשרית. גם את ילדיהם חינכו מאז ומעולם לחסכנות ולשימוש מחושב בכסף. הם תמיד העדיפו לקנות דברים משומשים מיד שנייה או שלישית, וניסו לְמַצוֹת כל דבר עד תום לפני שיחליפוהו בְּאָחֵר. הם עדיין משתמשים בטלוויזיה שחור-לבן שקיבלו בירושה מציפורה, סבתהּ של זהבית, ושלמון הולך לעבודה עם תיק העור המרופט שקיבל במתנה מאמו ז”ל, כשסיים את לימודי התואר השני שלו לפני עשרים ושלוש שנה. “כסף לא גַדֵל על העצים” היה משנן שַלְמוֹן לילדיו משולם ושולמית, “צריך לנהוג בו באחריות ובחוכמה”. ומר כספי לא היה רק נאה דורש, הוא גם היה נאה מקיים. הוא לא היה קונה דבר בלי שדאג קודם כל להשוות מחירים בחמישה מקומות לפחות, ולברר היטב היכן ימצא את ההצעה הכדאית ביותר. הוא לא היה תַמִים, ו’לעבוד’ עליו היה פשוט בלתי אפשרי. הוא ידע תמיד לקרוא בעיון את האותיות הקטנות ולהבין מה בדיוק כוללת העסקה, ואיך ניתן להשיג את האופציה המשתלמת ביותר. כספי גם היה אדם מסודר מאוד. אם הייתם נכנסים לסלון ביתו הייתם נתקלים בשלושה עשר מדפים של ספרי חשבונותיו, חוזים, תשלומים וקבלות, שדאג לתייק בשיטתיות בקלסרים לאורך כל השנים. מדי יום, לאחר ארוחת הערב, הקדיש בין שעה לשעתיים (ובסופי שבוע אף יותר מזה), כדי לעבור ולסדר את חשבונותיו. הוא לא היה סומך על המחשבים של הבנק, והיה טורח לבדוק כל דבר באופן אישי. אין ספק שילדיו קלטו את המסר, והערכים שדגל בהם אביהם הוטמעו בהם היטב. הילדים ידעו תמיד, שלמרות שאבא הוא בהחלט אדם בעל חוש הומור (בצעירותו אף ערך את עורך המדור הסאטירי בעיתון הסטודנטים, בעת שלמד לתואר הראשון בכלכלה), ישנם שני נושאים שבהם אין שום מקום לבדיחות. 

שואה וכסף.  

גם לצחוק יש גבול!

 

ליום הולדתו החמישים הביא לו גלבוע, השכן מהקומה העליונה, סטיקר במתנה. הוא אינו בטוח בדבר, וייתכן שגלבוע ביקש ללעוג לו, אבל בעיניו דווקא הסטיקר מצא חן. הוא הדביק אותו לראווה על החלון האחורי במכוניתו. “אין לך ידיד נאמן – כְּכֶסֶף מְזוּמָן”. לבסוף כשמכר את המכונית (כשחשבונו העלה שלא משתלם לו יותר להחזיק רכב), דאג להוריד ממנה בעוד מועד את הסטיקר, ולהעביר אותו אל העציץ שעמד בפינת הסלון שלו, כדי שילדיו יוכלו לראותו תמיד ולהבין את חשיבות הממון בחיי האדם.

___________________________

 

לא מזמן חגגו בני הזוג כספי את יום הנישואין העשרים וחמישה שלהם – ‘חתונת הכסף’! הם באמת היו זוג למופת, וחיו באושר רב זה עם זו. אומנם היו ביניהם הבדלים קלים מבחינה חיצונית ומבחינת האופי, אבל הבדלים בין הצדדים הרי תוכלו למצוא אצל כל זוג נשוי. מר כספי, למשל, היה נמוך ומלא, בעוד שאשתו הייתה רזה וגבוהה (היא גם הייתה מבוגרת ממנו בשש שנים). הוא היה דברן בלתי נלאה, רעשני וחברותי, והיא הייתה שקטה וביתית. הוא אהב לקרוא ספרים עבי כרס וכתבי עת מדעיים, והיא אהבה פיקניקים בחיק הטבע וטיולים ליליים לאורך החוף. אבל מה שחשוב הוא שבדבר המשמעותי באמת, הייתה ביניהם פשוט התאמה מושלמת. כמו כרטיס אשראי לכספומט, כמו ריבית לאינפלציה, כמו הצבע האדום לשטר של מאתיים שקל… הם היו פשוט… מתאימים. זה התגלה כבר בפגישתם הראשונה, שהתרחשה, יש לציין, באופן אקראי לגמרי. שלמון, אז סטודנט צעיר, חיכה בתור לפקיד השומה, לצורך השגת טופס פטור ממס על עבודה שביצע אצל רואה החשבון אַרְבֵּל שגר בִּשְכְנוּת אליו. הוא ישב לו שם בחדר ההמתנה, כשבחורה צעירה פסעה פנימה בחינניות והתיישבה לידו. היא שלפה מתיקה את העיתון היומי ועברה ישירות למדור הכלכלה. שלמון פלט איזו הערה בעניין הפחתת המיסים והשפעתה על גובה המדד, והיא השיבה לו בתובנה משלה על האינפלציה והתוכנית הכלכלית החדשה. משם השיחה פשוט זרמה. היה ביניהם ‘קליק’ מדהים. אהבה ממבט ראשון.

תקופת החיזור הייתה קצרה למדי, וארכה חודש בלבד. שלמון וזהבית נפגשו בעיקר בגנים ציבוריים וברחובות. הם לא אהבו מסעדות או בתי קפה (“למה לשלם חמישה עשר שקלים בשביל כוס קפה בסך הכול?”). לאחר הפגישה שלמון ליווה את זהבית לביתה (ברגל בדרך כלל. הם העדיפו לא לנסוע באוטובוסים אם אין ממש הכרח). הם שוחחו גם הרבה בטלפון על שאיפותיהם ותוכניותיהם לעתיד (השיחות התנהלו תמיד אחרי שמונה בערב, שאז התעריף יורד בצורה משמעותית). כעבור זמן קצר הודיעו לכול על כוונתם להינשא (בחתונה צנועה ופשוטה, כמובן, כיאה לאנשים שכמותם).

את ביתם ניהלו בצורה מסודרת ואחראית עד מאוד. כל הוצאה הייתה מחושבת, ואף שקל לא הוצא ללא צורך אמיתי. הם העדיפו לחסוך את הכסף לעתיד. ככלות הכול, מי יודע מה ילד יום. שלמון תמיד חזר וטען שצריך לחשוב גם על העתיד ולא רק לחיות את ההווה. עד כה הצטברו חסכונותיהם לסכומים גבוהים למדי עד שהפקיד בבנק ממש התפלא איך זוג עם הכנסה ממוצעת בלבד מצליח להגיע לחסכונות גדולים כל כך. אך לא אנשים כמו בני הזוג כספי ירשו לעצמם להרפות, והם המשיכו במדיניות חייהם המחושבת.     

______________________________

 

זו הייתה שעת ליל מאוחרת במחלקה הפנימית שבחדר המיון. הרופא בדק את האיש הישיש ששכב על המיטה והתנשם בכבדות. הוא סבל מדלקת ריאות חמורה, שהקשתה במיוחד על הגוף, החלש בלאו הכי מהתקף הלב האחרון שארע רק לפני חודש ימים. הדוקטור יצא החוצה אל שני האנשים שהמתינו לו בציפייה. “משולם, שולמית, צר לי מאוד. המצב של אביכם קשה. אינני יודע כמה זמן עוד נותר לו. כדאי לכם לנצל את ההזדמנות להיפרד ממנו”.

הם צעדו פנימה בלב כבד, ומשולם ניגש אל המיטה עליה שכב אביו. הוא אומנם היה כבר בן 88, אבל מוחו היה חריף וצלול כמו בעת שהיה צעיר. האב סימן לבן להתקרב אליו כדי לומר לו את מילותיו האחרונות. בדממה שהשתררה בחדר היה אפשר לשמוע את משק כנפי הזבובים.

“הקשב לי היטב, בני”, אמר האב הזקן בקול צרוד, “תמיד הייתי אדם פשוט שמסתפק במועט. מעולם לא ביקשתי להתהדר ולהתרברב”.

משולם ושולמית הביטו זה אל זו והנהנו בראשם בהסכמה ושולמית מחתה דמעה. האב הזקן המשיך בצוואתו. “אני רוצה הלוויה צנועה ופשוטה. אל תבזבזו כסף על מודעות אבל בעיתונים. זה לא מועיל לאף אחד. תקבור אותי ליד אמא שלך בחלקה שקנינו בקצה בית הקברות”. מר כספי הישיש החל להשתעל ולחרחר, ונדמה היה שהסוף באמת קרוב. “ודבר אחרון”, המשיך בשארית כוחותיו, “מַצֵבָה הכי משתלם לעשות אצל ‘צִיוֹן מצבות’. זה שבדרום העיר מאחורי אזור התעשייה . הוא הכי זול. בדקתי…”

 

_______________________

 

לפני  שניפרד, קוראים יקרים, תרשו לי לומר לכם דבר אחד.

האם אתם מכירים את מר כספי או מישהו הדומה לו?

ייתכן שכן, אך גם אם לא, זה לא כל כך משנה. כי מר כספי, יותר מִשֶהוּא אדם, הוא תכונה, מידה בנפש, שכל אדם לוקה בה הרבה או מעט. אדם חכם אחד אמר פעם שהקמצן חושב שכספו ברשותו, אך האמת היא שהוא ברשות כספו.

והאמת היא שלא מדובר כאן דווקא על כסף. כסף זה רק דוגמא לעוד הרבה דברים, לא כל כך חשובים בחיים (למשל: מעמד חברתי, טיפוח החיצוניות וכדו’, ואני בטוח שכל אחד יוכל להוסיף עוד דוגמאות משלו), שמבלי לשים לב אנשים עלולים לשים במרכז, ובגלל זה לשכוח את הדברים החשובים באמת.

האם יש לכם רעיונות לעוד דברים כאלו?

האם פיתחתם דרכים להתמודד עם העניין?

אם כן, נשמח אם תשתפו גם אותנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *