הוא מאלה שאתה לא מבין איך זה שלא התחתנו עד היום. חכם, כריזמטי, ג’נטלמן אמיתי, נראה מצוין. ובכל זאת, בן 34 ועדיין רווק. אתה מכיר אותו טוב. הרי גדלתם ביחד. עברתם אותו מסלול – לימודים, צבא, אוניברסיטה. שנה אחת אפילו שכרתם דירה ביחד. באיזשהו שלב נפרדו דרכיכם. כבר הרבה זמן שלא ראית אותו. אתה התחתנת בינתיים. שלושה ילדים ב”ה. ממנו יצא לך לשמוע רק דרישות שלום פה ושם. שמעת שהצליח מאוד בעסקים, הקריירה משגשגת, אך הזמנה לחתונה טרם הגיעה. ופתאום אחרי שנים שלא התראיתם – אתם נפגשים. והשיחה קולחת זורמת, כמו בימים הטובים. די מהר (כצפוי) אתם מתגלגלים לדבר על חיפוש החצי השני. “תראה”, הוא אומר, “יצאתי הרבה עד היום. אפילו הרבה מאוד”, ומוסיף קריצה רבת משמעות, “אבל מה לעשות, עדיין לא פגשתי אותה, את הנסיכה שלי. אני מחכה לאחת והיחידה, אתה יודע…”. ופתאום הטלפון צלצל, והוא התנצל והיה חייב לזוז, והשיחה שלנו נקטעה באמצע. ואני נשארתי שם עומד לבדי ושואל את עצמי: ומי אמר שיש רק אחת ויחידה? אולי באמת יש כמה ואולי אפילו הרבה שהיו יכולות לעשות אותך מאושר ולחלוק איתך את החיים באהבה גדולה? אולי מה שהופך אותה להיות האחת והיחידה היא לאו דווקא משהו מוּלַד, אלא העובדה שבחרת בה והיא בך, ובעיקר – מה שבניתם ביניכם ביחד? אולי החיפוש אחרי ‘האחת והיחידה’ הוא אשליה רומנטית שמזינים סרטים הוליוודיים דביקים? ואולי אפילו כבר פגשת אותה, את ‘האחת והיחידה’, אבל אמרת לה לא אחרי הדייט הראשון, כי היא לא היתה נראית לך ה’נסיכה’ שדימיינת לעצמך? אבל את כל זה כבר לא אמרתי לו. הוא הלך, ואני נשארתי והשאלות מנקרות במוחי.
