מה עושים עם השחיקה והיאוש?

את המכתב הבא שלחה לנו אביטל. נשמח לתגובות ולרעיונות שלכם לדברים שלה:

“מאז שאני מכירה את עצמי הייתי בחורה שמחה ומליאת אופטימיות. גם כשהגעתי לגיל שאפשר להתחיל ונכנסתי לעולם ההיכרויות הייתה חדורה בהתלהבות ומוטיבציה. הייתי בטוחה שצ’יק צ’ק אני סוגרת עניין ומוצאת את הנסיך שלי.

אלא שזה לא קרה. ולאט לאט גיליתי שמה שחשבתי שהולך להיות קל ומהנה, הופך להיות מעייף, מתסכל ולפעמים אפילו כואב. נפגשתי עם בחור, ועם עוד בחור, ושוב בליינד-דייט מהצעה של השכנה, ועוד מישהו שהגיע אלי דרך איזה אתר היכרויות ברשת, ועוד אחד ועוד… ובכל פעם אני מתאמצת מחדש – להיפתח, להתחבר, לתת מעצמי. ושוב זה מתפוצץ לי בפנים. כל-כך קשה לשמוע שוב ושוב את ה’לא’ וש’זה בעצם לא קשור אלי’. הביטחון העצמי הולך ונעלם, ואיתו גם האמון שבפעם הבאה זה יהיה אחרת. תראה, אני כבר לא ילדה קטנה. כשהייתי בת 20 עוד יכולתי להאמין שהנה, זה מחכה לי מאחורי הסיבוב. אבל עכשיו, כשאני כבר בת 27, אחרי כל מה שעברתי, אני מגלה לחרדתי שהפכתי להיות צינית ומרירה, ואולי הכי גרוע – אני מאבדת את האמונה שיום אחד עוד אצא מזה. ועוד לא אמרתי מילה על המבטים של כולם… והדיבורים… פשוט נמאס לי!

בטח תאמרו שזיווג הוא משמים וכל זיווג הוא כמו קריעת ים סוף. הכל נכון אבל אין לזה סוף… זה כמו בור בלי תחתית. מה לעשות?!”.