“ברגע הראשון נעלבתי. איך היא לא מתביישת?! ככה היא מעריכה אותי? יש לי איזו בעיה או מום שאני צריכה להתפשר וללכת על הצעות סוג ג’?. זאת הפעם האחרונה שאני שומעת ממנה הצעות, ואולי בכלל מדברת איתה, חצופה שכמותה… הלכתי למטבח לשתות כוס מים ולהירגע ואז ראיתי על השולחן את הטלפון שלי רוטט. לא הספקתי לענות אך על הצג גיליתי ‘שיחה שלא נענתה’ ממך. לקח עוד כמה שניות עד שנפל לי האסימון. זה היה פשוט כמו סטירת לחי מצלצלת. כאילו לקחו את כוס המים ושפכו לי אותה ישר בפרצוף. זו את שחיפשת אותי. אחותי הגדולה. המדהימה. שתמיד כל-כך אהבתי והערצתי. כמה דמעות של שמחה זרמו מעיני בחתונה שלך לפני שנתיים. כמה דמעות של כאב, צער ותסכול הן הגירו שנה לאחר מכן כשהצלחת סוף סוף להשיג ממנו את הגט למרות המחיר הגבוה ששילמת עליו. כמה הערצתי את האומץ שלך להיות מסוגלת לעשות את הצעד הזה כשהתברר שהבחור ה’מושלם’ התגלה כבעל אלים ומכה. אמרתי לך אז כמה אני מקנאת בזה שיזכה להיות בעלך האמיתי בסופו של דבר. ופתאום אני קולטת שגם את…גרושה. לא באשמתך. האם את פחות טובה בגלל זה? האם יש לך איזה מום? נענשת פעם אחת (ובאמת שלא ברור לי על מה), האם עכשיו כל שאר הבחורים ‘יענישו’ אותך שוב כי את…גרושה? איך אני לא מתביישת לחרוץ דינו של אדם מבלי שיש לי מושג קלוש מה בכלל היה שם? מי יודע איזה אוצרות אני עשויה להפסיד… הרמתי את הטלפון וחייגתי. ‘זו שוב אני. חשבתי על זה טיפה. לגבי הבחור ההוא. כן, הגרוש. ספרי לי עוד…”.
