אמא יקרה שלי, אין לי ספק שהכול בא לך מאהבה. הרי אין דבר בעולם שיותר יקר לך מאשר…אני, הילדה שלך. נכון, אני כבר מזמן לא ילדה. גמרתי כבר תואר שני ואני נחשבת למנהלת הפרוייקטים הבכירה במשרד. ובכל זאת, בשבילך תמיד הייתי ותמיד אשאר הבייבי שלך. זאת שתמיד צריך לגונן עליה ולעזור לה. מובן שאין דבר בעולם שישמח אותך יותר מאשר לראות אותי עומדת מתחת לחופה עם האדם שיעשה אותי מאושרת (ואותך סבתא…). אבל דווקא בגלל שפע הרצון הטוב והאיכפתיות אני מבקשת ממך, אמא, כמעט מתחננת, שתדעי לפעמים גם להרפות. לקחת שני צעדים אחורה ולתת לי את המרחב שלי. אחת הסיבות שבגללה אני ממעטת להגיע הביתה לשבתות בזמן האחרון, ובראש השנה הקודם אפילו הדהמתי אתכם בהודעה שאני נוסעת לחגים למזרח, היא (ובבקשה אל תיפגעו)…אתם. כן, את ואבא. תאמיני לי, אמאל’ה, שהתקופה הזו לא קלה בשבילי. מרוץ שלא נגמר, כשקו הסיום הולך ומתרחק ממך שוב ושוב, שניה לפני שאתה בטוח שהגעת אליו. האכזבות, התסכולים, השחיקה בנפש. אוי, כמה שזה קשה וכואב. הדבר האחרון שאני צריכה נוסף לכל זה הוא את הלחץ שלכם. ההערות, הביקורות, ולפעמים אפילו המבטים הקטנים שאומרים הכול. את יכולה להיות בטוחה, אמא, שאני רוצה להתחתן לא פחות משאת רוצה שאעשה את זה. אני גם מאמינה שיום יבוא וזה יקרה. אבל תדעי שהדחיפוֹת שלך לא מקרבות את היום הזה. הן רק מרחיקות אותי ממך. וחבל. אוהבת אותך מאד. אני.
