“הייתי ילדה קטנה כשכל המשפחה שלי נספתה באוושויץ. חמישה ילדים היינו. הקטן בן חודשיים והגדולה בת שלוש עשרה, כשפרצה המלחמה. ההורים שלי עשו הכול כדי לגונן עלינו ולהחזיק אותנו בחיים בתוך הגהינום שאפף אותנו. הם חסכו מפיתם ונתנו לנו, החביאו אותנו בעת שהגרמנים ערכו חיפושים ומעצרים, והתאמצו לשמור עלינו מפני המגפות שהשתוללו בגטו. את אבא איבדנו כשיום אחד חייל גרמני ירה בו, ממש בלי סיבה, כשהלך להשיג עבורנו מזון. מאמא הופרדתי כשהגענו למחנה ההשמדה, ומקרובת משפחה שניצלה שמעתי שתוך שעות ספורות עלתה בעשן השמימה. מבין כל אחיי ואחיותיי, נותרתי היחידה ששרדה. בנס, איני יודעת אפילו על מה ולמה. במאמצים אדירים הצלחתי להגשים את חלומי ולעלות לארץ ישראל שם הכרתי את סבא שלכם והתחתנו. בחרנו להשאיר את המוות מאחורינו ולבחור ביחד בדרך של חיים. הוריי הביאו לעולם חמישה ילדים, ואנחנו גידלנו עשר נשמות טהורות. זכינו לחנך ולטפח את כולם באהבה ומסירות וללוות אותם אל החופה כדת משה וישראל. הלילה הזה, כשחזרנו הביתה אחרי החתונה של נכדתנו השמונה עשרה – ח”י במספר – הבטתי בתמונה היחידה שנותרה בידי של הוריי ואמרתי להם: “אבא ואמא יקרים, הצורר לא רצה להותיר מאיתנו זכר. אבל אנחנו בסופו של דבר אנחנו ניצחנו. האש שלנו ממשיכה לבעור. עם ישראל חי”.
