אני רואה עשרות מהם בשבוע. באים והולכים. נכנסים ויוצאים. חולפים על פני המאבטח בכניסה לבושים יפה, מלאים בציפייה, והלב פועם בתקווה שמי יודע, אולי הפעם, זה יהיה זה… והם פוגשים אותו שוב, בדרך החוצה, במבט חתום שמכסה על מה שקרה בפגישה האחרונה. האם לַלֵב לְמוּד האכזבות נוספה עוד שריטה קטנה או שאולי הפעם נפתח צוהר למשהו חדש ויפה?
חלקם נמצאים אצלנו בקושי שעה, אבל יושבים על קוצים. מגניבים כל הזמן מבטים לשעון בתקווה שיעבור מספיק זמן כדי שיוכלו לומר: “סליחה אבל נראה לי שאני כבר צריך לסיים היום. היה לי פשוט יום נורא קשה בעבודה ואני גם חייב לסיים משהו בפרוייקט עד מחר… אז עוד נדבר, אוקיי?…”.
אחרים, שקועים עמוק בשיחה קולחת, כשהעיניים בורקות מהתלהבות, והלב מתקתק בקצב של שיר חדש. מבחינתם, אם לא היינו סוגרים בחצות הם היו ממשיכים לשבת פה עד הבוקר…
לפעמים הם קצת מעורבבים. מישהו מן הסוג הראשון נפגש עם מישהי מן הסוג השני (או להפך), ואז באמת האכזבה גדולה…
התחביב שלי הוא לנסות לנחש באיזו פגישה הם. באיזה שלב הם נמצאים בקשר. יש כאלו שפשוט אי אפשר להתבלבל לגביהם. הם בדייט ראשון. יש אחרים שרואים שהם בדייט האחרון. הרבה פעמים אגב, זה אותו דייט. ויש אחרים שמסובכים איפשהו שהוא באמצע. עולים ויורדים, מתקרבים ומתרחקים. מתלבטים ומתייסרים. אהבה. כל כך נפלא. וכל כך מסובך.
ואני נמצאת שם מן הצד ורק עושה את התפקיד שלי. לחייך. להציע. לפרוט את האפשרויות. אספרסו או קפוצ’ינו, נס קפה או שוקו. והם חושבים רגע ובוחרים. ואני חושבת לעצמי – הלוואי שגם הבחירה האמיתית שלהם היתה כל-כך קלה.
