אני יודע שמרוב האנשים לא תשמע את מה שאני עומד להגיד לך עכשיו אבל האמת היא שאני לא רוצה להתחתן. טוב לי בתור רווק. אני עצמאי, לא צריך להתחשב באף אחד. יכול לקום מחר בבוקר ולהחליט שאני נוסע לחודש למזרח ואף אחד לא יגיד לי שום דבר. יכול לעבור דירה או להחליף עבודה מבלי לעשות אינספור שיקולים מה זה אומר בשביל המשפחה. מה אני צריך מישהי שתשב לי על הראש, שאצטרך להתחשב בכל השגעונות שלה, במצבי הרוח. שלא לדבר על ילדים, בכלל כאב ראש גדול. שלא תבין לא נכון, אני רוצה ילדים, אבל לא בשלב הזה בחיים. לא מתאים לא. אני לא בשל לזה. ומה עם הבדידות אתה שואל? תשמע, לכל דבר מתרגלים. חוץ מזה שיש לי הרבה חברים, יש פייסבוק, העבודה שלי די תובענית. חוץ מזה, אני גם נפגש עם בחורות, אתה יודע, כמו כולם. האמת היא שאפילו לריטואל של דייטים, בתי קפה, שיחנו”שים קלילים, התרגלתי. יש בזה משהו נחמד. מעניין. לפגוש כל ערב מישהי אחרת. מין ספורט כזה. חוץ מזה, למה לי לקחת סיכון? אתה יודע כמה מתגרשים היום? מספיק לי לראות מה עבר על אח שלי, כמה כסף הוא שרף על עורכי דין, כמה עוגמת נפש היתה לו עד שהצליח לסדר את הגט. אם תשאל אותי, רוב הזוגות הנשואים בכלל לא מאושרים ביחד. אחרי שנגמרת ההתלהבות של ההתחלה השיגרה פשוט הורסת את כל הרומנטיקה. הם לא נפרדים רק בגלל המחיר הגבוה שזה יגבה מהם.
אתה שואל אם דיברתי על זה עם מישהו? לא. אפילו עם עצמי אני לא מדבר על זה. אני אפילו לא מעז לחשוב את זה בצורה גלויה. אבל אין לי ספק שזה נמצא שם. בתודעה שלי. עמוק מתחת לפני השטח ופשוט תוקע אותי. מין כבלים כבדים שמונחים על הרגליים שלי ולא נותנים לי לרוץ קדימה. תגיד, יכול להיות שקשרים שנפלו כביכול בגלל כל מיני סיבות אחרות, “הגיוניות” ו”משכנעות”, בעצם הגורם האמיתי, לפחות אצלי, היה שאני לא באמת רוצה להתחתן? מה אתה אומר, אחי, יש דרך לצאת מזה?
