שאלה: לפני שלושה שבועות הכרתי בחור מקסים. הקשר בינינו ממש מצוין. הפגישות זורמות, מעניינות, אני מצפה כבר לראות אותו שוב. נראה לי שאף פעם לא היה לי משהו כל-כך טוב.
אבל דווקא בגלל זה אני מפחדת. היו לי בעבר כמה קשרים ארוכים שהסתיימו באכזבה. ובכל פעם ניסיתי מחדש. נפתחתי, השקעתי, נתתי מעצמי, חשפתי דברים אישיים. ובסופו של דבר, כשזה נגמר, הרגשתי כאילו קיבלתי סטירת לחי מצלצלת. יצאתי פגועה ושרוטה ומליאת פחד שזה יקרה שוב. ומה אם גם הפעם זה לא יצליח? אני אתן את כל כולי ובסוף הוא יגיד ש’זה לא את זה אני’, ו’זה לא ילך בינינו’?…
תשובה: את מתארת דילמה אמיתית שמטרידה צעירים רבים. מצד אחד, כדי שייוצר קשר אמיתי, עמוק וקרוב, חייבים להיפתח. לשתף, לחשוף, להשקיע. לתת מעצמך. מצד שני, הכול נתון עדיין בסימן שאלה. עד שלא סוגרים עניין, לא ברור מה יהיה סוף הסיפור. האדם שהייתי איתו בקשר קרוב שלושה חודשים יכול להפוך ברגע אחד לכמעט זר עבורי. אז מה עושים?
ראשית, להכיר בכך שאכן יש כאן בעיה מובנית שאי-אפשר לדלג מעליה. מי שירצה לשמור את הקלפים קרוב לחזה ויסרב לחלוק עם בן/ת זוגו מעולמו הפנימי, לא יצליח לעולם ליצור קשר משמעותי. נכון, יש בזה סיכון, אבל אפשר להקטין אותו בכמה דרכים:
א. לברר היטב מראש מי האדם איתו עומדים להיפגש, כדי לא להביא את עצמנו לפגישות סרק שוחקות ושורטות.
ב. להיפתח – כן, אבל בהדרגה. לא מוציאים את כל הג’וקרים בסיבוב הראשון. ככל שהקשר מתקדם וגובר האמון ביניהם יש מקום לקלף עוד קליפה ולהתקדם עוד צעד פנימה.
ג. גם מבלי לחשוף נקודות אישיות מאוד, יש דברים רבים שאפשר לשוחח עליהם שיעזרו להכיר את בן הזוג, השקפתו ושאיפותיו, וכדאי למצות אותם לפני שעוברים לשלב הבא.
