מי משלם?!

כשהמשנה הראשונה של מסכת קידושין אמרה ש”האישה נקנית בכסף” היא התכוונה למשהו אחר, אך אין ספק שסוגיית השילומים היא אחת המטרידות והמבלבלות בעולם ההיכרויות. מצד אחד אף אחד לא רוצה לצאת קמצן. מצד שני לא כולנו רוטשילד, והוצאה של עשרות שקלים כמה פעמים בחודש מצטברת לסכומים מרשימים. אם את יוצאת במקרה אם מארק צוקרברג, יש להניח שהוא יעמוד בהוצאה של שקולטה או שתיים. אך כשמדובר בביני”ש תפרן שבתי קפה זה בכלל לא הסטייל שלו, אבל מה לעשות גן סאקר הוא לא המקום הכי אטרקטיבי בליל חורף ירושלמי קר, העניין נעשה בעייתי יותר.

לאור זאת ברצוני להגיש לפני כנסת הדייטים את הצעת החוק הבאה:

א.      לא חייבים להיכנס בדייט ראשון (שהרבה פעמים הוא גם האחרון) למקום שעולה כסף. גן ציבורי עם עצים וציפורים עשוי להיות מקום מלא רומנטיקה וקסם, והוא גם מקטין את הסיכון שתצטרך לנגב את הקצפת מהזקן או שיימרח לַך האיפור (מובן שסעיף זה אינו תקף כשיורד גשם או כשהטמפרטורה היא שתי מעלות מתחת האפס…).

ב.      אם בכל זאת נכנסתם לבית קפה או לובי של מלון כמובן שלא תתפרעו על ברבורים ושליו ודגים פלוס ופל בלגי לקינוח. כוס צנועה של קפה/תה/שוקו כפול שניים לא תעבור את השלושים ₪. באביריות ג’נטלמנית אתה תציע לשלם. הבחורה מצידה יכולה להודות על המחווה בחן ולקבל אותה, אך ראוי יותר שהיא לא תסתפק בזה ותציע לתת את חלקה. כאן הכדור עובר אליך – לבחירתך האם לקבל את הצעתה או שלא. העיקר, אל תתחילו לריב על זה. יהיו לכם מספיק הזדמנויות לריב בהמשך על דברים יותר חשובים.

ג.       בפגישות הבאות יש יותר מקום להתחלקות בצורה כזו או אחרת (“אתה שילמת פעם שעברה, עכשיו אני”, או למשל כשיש פערים גדולים בין מה שהזמינו הצדדים, כל אחד משלם על עצמו).

ד.      כשהקשר נעשה יותר רציני ומתחיל להיבנות משהו, מתעלים לגמרי מעל התחשבנויות ולפעמים אחד מן הצדדים מפנק את זולתו ומזמין אותו על חשבונו, והשני מחזיר בדברים אחרים.

ה.      בשלב הבא כבר מאחדים חשבונות וסוגרים עניין, או במילים אחרות: מתחתנים.

ומה דעתכם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *