“לא שכחתי אותָךְ…”

את השנים הארוכות של הדייטים צלחנו ביחד. חלקנו בינינו את רגעי הציפייה וההתלהבות, כמו גם את דקירות התסכול והייאוש. ראינו מימין ומשמאל חברות מתחתנות ו’נעלמות’ לנו, ונשבענו לעצמנו שלנו זה לא יקרה. גם כשאחת מאיתנו תמצא את שאהבה נפשה, החברוּת היקרה שלנו לא תיפגע.

ואז הכרתי את גידי. ופתאום זה קרה כמו קסם. הכול התחיל לרוץ ונשאבתי פנימה בשמחה. תוך כמה שבועות מצאתי את עצמי מאורסת, ומסוחררת בלהט ההכנות לחתונה. ואת, היית שם לצידי. תומכת, מפרגנת, עוזרת בכל מה שצריך. איני יודעת מה היה בליבך, אבל אם היתה שם טיפת קנאה או קושי, הצלחת להסתיר אותם בצורה מושלמת. כשעמדתי שם מתחת לחופה בלב רוגש ומלא תפילה, את היית בראש הרשימה.

מאז עברו חמישה חודשים. לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות לי אבל יצא לנו להיפגש בהם…פעם אחת. גם זה, במקרה, בחתונה של חברה משותפת. כלפי חוץ הפגנת שמחה וחיבקת אותי, אבל משהו צונן נשב ממך. אנחנו מכירים יותר מידי זמן בשביל שלא אצליח להבחין בכעס המבעבע שמילא את הלב שלך. ‘זהו, התחתנת, הסתדרת, טוב לך. וזרקת אותי, שממשיכה להיאבק ולחתור לבד לעבר הלא ידוע…’. ואני כל כך רציתי להסביר, להבהיר, לגלות לך. אבל אף מילה לא יצאה לי מהפה. מה אומר לך? שבניית בית חדש זה אתגר ענק שדורש המון משאבי זמן ונפש? שפתאום אני נכנסת למשפחה חדשה וצריכה להכיר את האחים והדודים והגיסות, כך שאפילו עם אמא שלי כבר עשרה ימים לא החלפתי מילה? שהשילוב של הלימודים והעבודה מביאים אותי בערב הביתה גמורה, כשאפילו דבר פעוט כמו להרים את הסלולארי ולהקיש את החיוג המקוצר אלייך נראית לי משימה כבידת משקל? סלחי לי, מתוקה. לא שכחתי אותך. באמת. תני לי קצת זמן. אני עוד אחזור.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *