“באמת שאני לא יודעת למה הסכמתי להיפגש איתו. זה כל כך לא התאים לכל מה שדמיינתי לעצמי. בכל המובנים. ברקע הלימודי, באופי, בעדה. אפילו מבחינה חיצונית קיבלתי הלם קטן כשראיתי אותו בפעם הראשונה. יצאתי מהפגישה כשאני כמעט כועסת על השדכנית – ‘מה היא חושבת לעצמה?! זה כל כך לא קשור…’. אין שום מילה מלבד נס להסביר את העובדה שנפגשנו פעם שניה. אולי אלו שנות הדייטים הארוכות שריככו אותי ולימדו לתת צ’אנס מעבר למבט ראשון, אולי זו היתה הנחרצות שלו כשפתח את שיחת הטלפון ושאל ישירות: “אז מתי נוח לך להיפגש שוב?”. מהפגישה השניה כבר יצאתי מבולבלת, ועם הזמן זה כבר נהיה מסובך ומורכב יותר. גיליתי אצלו צדדים נוספים, ולמדתי דברים חדשים עליו ועל עצמי, שמעולם לא ידעתי. עברתי תהליך לא קל של פרידה. ממה, את שואלת? מהפנטזיה שלי. מהחלום שרץ לי בראש כבר שנים, על איך איזה מין בן אדם הוא יהיה, איפה ילמד, איך ייראה, איך יזרמו הפגישות בינינו. אבל מה אני אגיד לך, ברגע שנתתי לעצמי הזדמנות ללכת עם משהו אחר מכל הדמיונות שלי, נפתחו לי חלונות חדשים בנפש, וגיליתי שיש יותר מנוסחה אחת להצלחה. למדתי שאם מאמינים שהקב”ה הוא זה שמגלגל את הענינים אז ככל שהאיש והאישה שונים יותר, כך יש יותר מרווח באמצע שתשרה שכינה ביניהם, וזה יכול להיות מדהים ומתוק וטוב. למה אני מחייכת, את שואלת? כי אתמול הוא הציע לי נישואין…”
