התיבה

“אני רואָה אותם מידי ערב. באים והולכים. זוגות. שנים שנים צועדים אל בית הקפה שלנו. לפעמים מגיעים לחוד ויוצאים יחד. לפעמים מגיעים יחד ויוצאים לחוד. ובחוץ מבול של אנשים, והם מחפשים להם מפלט. פינה שקטה שיוכלו למצוא בה מנוח לכף רגלם, ולרקום ביניהם עולם חדש. פעם הייתי נהנית לנחש באיזו פגישה הם נמצאים. ראשונה, שביעית, אחרונה. מין משחק כזה שהיה עוזר לי לשעשע את עצמי תוך כדי המשמרת הארוכה והמתישה. עד שיום אחד הבנתי שלא זה מה שחשוב באמת. כמה פגישות חלפו עד היום? זה עניין שולי. השאלה היא מה קרה באותן פגישות. לפעמים חמש פגישות יכולות להיות שוות לפגישה אחת, ואחת יכולה להיות שקולה כמו חמש. הזמן יכול לחלוף ומונה הדייטים ימריא גבוה אל-על. אם אתה חסום, אם משהו בתוכך נעול, אם אתה לא נותן באמת הזדמנות, חבל על הזמן. הרבה כוסות קפה יחלפו ויבואו אבל אם לא יקרה נס, המצב יישאר שחור…

אז אני אומנם רק מלצרית, אבל אם בכל זאת תרצה לשמוע ממני עצה קטנה,העיקר, כשאתה שם – תהיה שם. תן מעצמך, אבל אל תספר רק על עצמך. תתעניין בכנות בשני, אבל אל תהיה חטטני. אל תֵירָאֵה כאילו אתה בעונש, או שהגעת לכאן בטעות. ‘מת’ שיעברו כבר ארבעים דקות ותוכל להתחמק באיזה תירוץ. היא לא טיפשה. היא קולטת טוב טוב את הרמזים. גם אם היא לא מתאימה לך, היא עדיין בן אדם. אה, וכמובן, אל תשכח. טיפ בסוף. גם אנחנו בני אדם”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *