המרחק בין הספסל לבין החיים

אם תשאל כל בחור ובחורה בגיל הדייטים מה מטרת הפגישות, הם יאמרו לך בלי לחשוב פעמיים “להכיר את הצד השני”. מובן שזה נכון, ובכל זאת יש כשל מובנה בצורה בה בנויות הפגישות, שמקשה עלינו לעשות את זה ולפעמים אפילו מטעה אותנו מאד. “שיחות הספסל”, בתי הקפה ואפילו טיולים זוגיים בחיק הטבע, מביאים לידי ביטוי צדדים מסוימים וחלקיים בלבד של האדם איתו אני נפגש. לאו דווקא הצדדים החשובים ביותר לחיים משותפים. הוא עשוי להיות איש שיחה מרתק, שנון ומצחיק אבל עצלן, חסר אחריות ואנוכי בתור בן אדם. היא יכולה להיות יפהפיה, כריזמטית ובעלת קסם אישי אבל אנטיפטית וקמצנית כרונית. בקיצור, לא הטיפוס שהיית רוצה לחלוק איתו את חייך. כל אדם נשוי יגיד לך שהדבר החשוב ביותר שיהיה באדם איתו אתה הולך לחלוק איתו את חייך בשישים השנים הקרובות, לעבור ביחד את כל הקשיים והמשברים שהחיים מזמנים ולגדל ביחד ילדים, זה המידות שלו. טוּב הלב, ההתחשבות, הסבלנות, האחריות. לאו דווקא הדברים שמזדקרים לעין וקלים לגילוי בשיחות ספסל מצויות. אז מה אפשר לעשות? לא בטוח שיש פתרון אמיתי לבעיה חוץ מאשר לברר היטב לפני ותוך כדי שנפגשים אצל אנשים אמינים המכירים היטב את המועמד ואת אופיו, להיות מוּדַעִים לכשל המובנה בצורת הפגישות שלנו, ולנסות לנתב את השיחות במפגשים למקומות שישקפו לנו עד כמה שניתן את אופיו העמוק של היושב מולנו ולא רק את הבלורית וחוש ההומור שלו. ומה דעתכם? יש לכם רעיונות נוספים?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *