דחיפה אחת קטנה

הקול של הטייס נשמע היטב. “אנחנו בגובה של 8000 רגל. שלוש דקות לנקודת הזינוק”. הסתכלנו אחד על השני. למרות שכולם לבשו מסכות על הפנים, אפשר היה לראות את הברק בעיניים ולהרגיש את החשמל באוויר. חודשים אנחנו מתכוננים לרגע הזה. אימונים מפרכים, לימוד אינטנסיבי ואינסוף תרגולים. עכשיו מגיע רגע האמת. הצניחה הראשונה. חלום שמתגשם. “אחד עשר אלף רגל”, נשמע שוב הקול, שישים שניות לקפיצה”. הסתדרנו בטור עורפי. דלת המטוס נפתחה ואור בוהק שטף אותנו. רוח אדירה פרצה פנימה שולחת זרמים של קור מצמרר. המדריך עמד ליד הפתח, צעק “צא” ודחף החוצה את הראשון. תומר נעלם בתוך החלל הלבן וכולנו התקדמנו צעד אחד קדימה. כעבור שלושים שניות הגיע התור שלי. התקדמתי אל הפתח. המדריך חייך אלי. הסתכלתי החוצה ולמול עיניי נפרש מחזה מרהיב – פאזל ענק של שדות ומטעים, גבעות והרים. הסתכלתי עליהם מגובה של ארבעה קילומטר ובראש שלי חלפה פתאום מחשבה משתקת. “אני לא מסוגל… אני לא יכול לקפוץ…”. קפאתי מְאוּבָּן במקום שלי. המדריך לא המתין אפילו שניה. הוא כבר הכיר היטב את הסיטואציה. הוא נתן לי דחיפה מאחור וכהרף עין הייתי בחוץ. דואה כמו ציפור, מתמכר לרוח העצומה שאני צולל בתוכה. ההרגשה המדהימה ביותר בעולם שטפה את עורקיי. “עשיתי את זה. אני צנחן!”.

_______________________________________________

“אני לא מאמין שזה שוב קורה לי. כבר ארבעה חודשים ליאת ואני ביחד. הקשר שלנו מדהים. יותר טוב מזה לא היה לי ובטוח שגם לא יהיה. אני יודע שזה זה, ושאסור לי לפספס הפעם את ההזדמנות. אבל שוב זה קורה לי. הפחד המשתק מציף אותי. אני לא מסוגל להחליט. לא מסוגל להגיד לה כן ולקפוץ למים. מישהו מוכן לעזור לי?!”.