היו אנשים שאמרו לי לשקר. לכתוב משהו אחר על מה שאני עושה. “לא לתמיד”, הם אמרו, “רק בהתחלה. בשביל לתת לבנות הזדמנות להכיר אותך”. אבל מה לעשות, אחי, אני לא מסוגל. לא יכול לכתוב על עצמי משהו שהוא לא אמיתי. אז הנה, שוב התעקשתי לשים את הדברים על השולחן כמו שהם, ושוב חטפתי אותה בַּפָנִים כשחגגתי השבוע יום הולדת שלושים וארבע עם עוד שלוש תשובות שליליות. אבל אתה יודע מה הכי כואב לי? שבהתחלה, כשמספרים להן עלי, איזה מין בן אדם אני, על האישיות, הן ישר מתלהבות. היו אפילו כמה שרק ראו אותי באיזו חתונה או אירוע, בהצצה, וכבר ניסו לברר איך ליצור איתי קשר. אבל איך שהן שומעות במה אני עובד, ישר הן אומרות לא. למה? תאמין לי שאני לא יודע. כנראה בחורות מחפשות היום את האקדמאי, המשכיל, זה שאפשר לספר לכולן בגאווה שהוא באיזו חברת הייטק או משרד פרסום בכיר. ואני, מה לעשות, אין לי תואר. זה שיש לי עבודה מסודרת, שאני חרוץ ועומד בזמנים ומאיר פנים לאנשים זה לא נחשב. זה שאני קובע עיתים לתורה, מקשיב, סבלן שמח בחלקי, ויודע להשקיע ולתת אהבה לאנשים זה כלום. תגיד לי אתה, נכון ככה לפסול בן אדם, ‘למחוק’ אותו מראש, רק בגלל שהוא…נהג אוטובוס?
