“למרות שבע השנים שמפרידות בינינו תמיד היינו בקשר מצוין. היית מספרת לי ומתייעצת איתי על המון דברים, ואני, בתור אחותך הגדולה, הייתי שם בשבילך. לסייע, להעניק עצה טובה, ולהיות שותפה איתך ברגעים הטובים והיפים כמו גם בַּמָרִים והעצובים. לפני פחות מחצי שנה הכול השתנה. נכנסת לעולם השידוכים, ומאז פשוט… נעלמו עקבותייך. אני יודעת שהיה לך קצת לא נעים להתחיל להיפגש, כשאני, אחותך הגדולה, יוצאת ויוצאת כבר שנים, ועדיין לא נראה שום חתן באופק. ובכל זאת, מה יותר טבעי היה שתיעזרי בי ובניסיון הרב שצברתי (לצערי) בתחום.
במוצאי השבת האחרונה נכנסת לחדר שלי וביקשת לדבר. הפנים שלך היה נפולות והעיניים שלך נראו כאילו משהו רע קרה. התחלת לגמגם ולהתבלבל וסיפרת לי על אלירן. אמרת שהוא מקסים ושהולך לכם טוב ביחד כבר חודשיים ושאתם חושבים להתארס. לא נעים לומר, אחותי, אבל הודעת לי את זה בערך כמו שמודיעים שמישהו נפטר. אני כמובן חיבקתי אותך ושאלתי והתעניינתי, ותאמיני לי (וה’ יודע שני אומרת עכשיו את האמת) ששמחתי בשבילך מכל הלב. לא אשקר ואגיד לך שלא היתה לי צביטה בלב. איזו הרגשה קטנה של ‘הלוואי שגם אני הייתי זוכה’. אבל היא לא העיבה על השותפות שלי עם השמחה שלך. ולכן תקשיבי לי טוב, אחות קטנה. אני לא רוצה שתתחבאי ממני! שתרגישי כל הזמן לא נעים, שתתנצלי. תירגעי. לא ‘עקפת’ אותי. פשוט הזמן שלך הגיע ושלי עוד לא. זה שאת צוציקית, עוד לא בת עשרים, ואני כבר רווקה ‘זקנה’ בת עשרים ושבע, לא משנה בכלל. אני משתדלת ועושה את החלק שלי, ומאמינה שכשזה צריך לקרות זה יקרה, וכל רגע, כל דייט כושל שאני עוברת בינתיים, הוא רק עוד שלב בסולם שלי אל הדבר האמיתי. ומה בינתיים? אעריך יותר אם תתנהגי בטבעיות. שתחזרי להיות האחות הקטנה, המתייעצת, המתלבטת והמבולבלת, ואני אהיה שם בשבילך, להרגיע, לתמוך ולייעץ. אם יהיו רגעים שארגיש שזה יותר מידי בשבילי – אדע להגיד לך, ואקח לעצמי את המרחב שלי. בעז”ה עוד יבוא היום שאני אבשר לך על האירוסין שלי, ומי יודע, אולי אז תוכלי את להמליץ לי על איזה כיסוי ראש אופנתי…”.
