במזמור “לדוד ה’ אורי וישעי” שאנו אומרים בחודש אלול אומר דוד המלך:
“אחת שאלתי מאת ה’, אותה אבקש – שבתי בבית ה’ כל ימי חיי”.
לשמוע בקשה כזו מפיו של מלך ישראל זה קצת מוזר.
מילא יהודי פשוט שעמל לפרנסתו, וטרוד כל יום מהבוקר עד הערב בלהביא לחם לילדיו – הוא יכול להשתוקק לשבת בבית המדרש כל היום ולעסוק בתורה על אף שלצערו אינו יכול להגשים את משאלתו. אך אתה , מלך ישראל, אין לך כל דאגות כלכליות, כל אוצרות המלוכה בידך, שב בבית ה’ כל היום, מי מונע זאת בעדך?
אך אם דוד המלך, נעים זמירות ישראל, מבקש זאת, ולא עוד אלא שזו משאלתו היחידה, והוא מפנה אותה אל הקב”ה, זה מלמד שאין זו “בקשה כלכלית” שניתן לפתור בכסף. מדובר באיזו מעלה רוחנית שכל אוצרות המלוכה לא יוכלו לסייע להשיג אותה.
מהי השאיפה הזו ומדוע היא כה חשובה?
דוד המלך עצמו אומר במקום אחר: “אתהלך לפני ה’ בארצות החיים”- ‘ארצות החיים’ לפי חז”ל הם כינוי לחוצות ושווקים, מקומות המסחר והעסקים. דוקא שם מבקש דוד להתהלך לפני ה’. למה?
בעיני בני אדם מחולקים המקומות ל’קודש’ ול’חול’.
בית הכנסת ובית המדרש הם מקומות של קודש והנמצא שם עומד לפני ה’, ושווקים וחנויות נתפסים כמקומות של חולין שאינם קשורים לקודש. דוקא על אותם מקומות אומר דוד שגם בהם הוא רוצה להתהלך לפני ה’. לחיות בכל מקום בעולם, ובכל רגע בחיים, עם אותה הרגשה של קדושה, עם הידיעה שמישהו מסתכל עליך ורואה ויודע כל תנועה וכל מחשבה שלך.
כולנו יהודים מאמינים בני מאמינים ויודעים שהקב”ה צופה בנו ומשגיח עלינו בכל רגע, אך מי יוכל לומר בלב שלם שבמכולת הוא עומד לפני ה’, כמו בבית הכנסת?
כולנו מכירים את הפסוק: “שיויתי ה’ לנגדי תמיד”- הפסוק שאפשר לראות תלוי בבית הכנסת ושנמצא מול עיניו של שליח הציבור. אך האם גם ראינו אותו חרות על לוח שיש במכולת, בבנק, בבית המרקחת, בבסיס צבאי או באיזה משרד ממשלתי ?
המשמעות האמיתית של “שיויתי ה’ לנגדי תמיד” – היא ת – מ – י – ד. בכל מקום, בכל מצב, בכל רגע בחיים.
משאלתו של דוד היא שיהיה בית ה’ מקיף ואופף אותו בכל מקום, בביתו הפרטי, בצאתו למלחמות, ובמקום השווקים. מדי פעם ירצה גם לבקר בהיכלו של ה’ ממש, אך בהרגשתו הוא רוצה להסתופף בצילו בכל מקום בו הוא נמצא. ליטול עמו פיסה מבית ה’, להתעטף בה, ולהשאר בתוכה תמיד. זו משאלה עליונה, שיא של דבקות בה’.
ישנו שיר מפורסם שמתחיל במילים : “בלבבי משכן אבנה להדר כבודו”.
זה ממש אותו רעיון שאמרנו. כל יהודי צריך שיהיה בתוכו פנימה איזה מקדש פנימי. איזו נקודה טהורה של קודש ושל קישור לרבונו של עולם. ונקודה זו תלווה אותו ותתן לו כח בכל רגע ובכל התמודדות בימי חייו. גם בשעה שהוא טרוד בענינים שונים ומתעסק בדברי חול, הוא יהיה מחובר אל המקדש הפנימי שבתוכו, אל בית ה’, כמדריגתו של הכהן הגדול שנאמר עליו: “ומן המקדש לא יצא”.
יהי רצון שנזכה בימי התשובה האלו להתקרב לקב”ה בכל מאודנו ושנזכה תמיד להתהלך בהרגשה שאנו בבית ה’ ולחזות בנועם פניו.
