למה אלוהים נותן לזה לקרות?

ימים קשים עוברים עלינו. ירי בכבישים מדי יום. טילים ופצצות מרגמה אל עבר יישובים. פיגועי התאבדות במרכזי הערים. לא עובר כמעט יום מבלי שנשמע על עוד פיגוע תופת. עוד מחבל מתאבד שהצליח להסתנן למקום הומה אדם ולפוצץ את עצמו בין אזרחים תמימים, וליטול את חייהם של חפים מפשע.

וכאן עומדים כולנו מתוך רצון כן ואמיתי להבין את פשר הדברים ושואלים:

איך אלוהים נותן לזה לקרות?  הרי הוא טוב ורב חסד! מדוע הוא לא עוצר את הטרור?

ובכלל, במה חטאנו שמגיע לנו דבר נורא שכזה? במה לא היינו בסדר?

אכן הגיע הזמן לחשבון נפש!

אך למרבה הצער כמדומה הוא שאנו עושים את החשבון הלא נכון!

השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא לא : איך אלוהים נתן לזה  לקרות, אלא איך אנחנו נתנו לזה לקרות? בדרך כלל אנו מעדיפים להטיל את האשמה על מישהו אחר ולהסיר את האשמה מעלינו, אבל לפעמים זו פשוט בריחה מאחריות! הרי לא מדובר פה באיזשהם כוחות טבע אדירים כמו התפרצות הר געש, סופת הוריקן, מבול של מטאוריטים מהחלל או רעידת אדמה – שאז אולי יכולנו לשאת את עינינו למרום ולנסות לשאול: מדוע זה קרה? מדובר כאן בגורמים אנושיים, ובהם האחריות כולה מוטלת על כתפינו.

בעניין זה יכולנו ללמוד מהאמריקאים. לאחר הפיגוע הנורא במגדלי התאומים כשאלפי אנשים נספו ברגע אחד, הם לא באו בטענות לאלוהים: למה עשית לנו את זה? הם פשוט קמו והכריזו מלחמת חורמה נגד הטרור, ויצאו למאבק בלתי מתפשר נגד אוסמה בן לאדן ושותפיו. תוך כמה חודשים הם הצליחו להחליף את המשטר באפגניסטן ולהבריח את אוסמה בן לאדן.  הם לא ניהלו איתו משא ומתן, לא חשבו לתת לו מדינה, לא חיפשו כל הזמן הפסקת אש, ולא טענו ש”אין פתרון צבאי, רק פתרון מדיני” והבלים מן הסוג הזה. הם הודיעו ברורות לעצמם ולעולם – זוהי מלחמה של הטוב כנגד הרע, מלחמת בני האור בבני החושך! וכאשר יוצאים למגר את הרשע עושים את זה ברצינות ועד הסוף, בלי פשרות, בלי ויתורים ובלי היסוסים. מי שלא עושה זאת – מהווה שותף לרשע.

אין ספק שאנחנו צריכים לעשות חשבון נפש. איזה חטא עשינו שבא עלינו הדבר הזה?

התשובה על כך היא פשוטה מאד. לפני שננסה לפשפש במעשינו ולקרוא להתחזק ולחזור בתשובה, לשמור שבת ולהניח תפילין, שאין ספק שכל אלו הם דברים חשובים ומשמעותיים שמשפיעים על המצב, צריך לתקן את החטא היסודי שהוא הגורם המרכזי לכל הצרות שבאו עלינו. מהו החטא?  פשוט מאד!  החטא הוא נתינת רובים למחבלים ומסירת חלקים מארץ ישראל לעם זר. החטא הוא שנותנים להם לעשות מהומות ולהתפרע, להסית ולרצוח מבלי להעניש אותם. החטא הוא שלא עומדים בתוקף ואומרים: ארץ ישראל שלנו ולא נזוז ממנה מילימטר אחד! אלא אומרים: אולי זה שלהם ואולי שלנו, אולי ניתן להם את יש”ע, אולי 80% אולי 95%. זה העוון, זה החטא. לא צריך לחפש רחוק יותר.

מה שאנחנו עושים בטיפשותנו דומה לאדם שלא עשה מעקה לגגו, ובעקבות זאת בנו בן החמש עלה לגג ונפל ונהרג. ואז – או שהוא יבוא בטענות לאלוהים: למה עשית לי את זה? במה חטא בני הצדיק בן החמש שהגיע לו למות? 

או שאכן יחליט לעשות חשבון נפש ולחזור בתשובה: יבדוק את המזוזות, יתחזק בשמירת שבת ובלימוד תורה.

אבל אדוני היקר את החטא המרכזי עוד לא תקנת! עוד לא קיימת את ציווי התורה  “ועשית מעקה לגגך”. כל עוד לא תעשה את זה החזרה שלך בתשובה איננה שווה הרבה!

כמובן חשוב מאד להתחזק בתפילה, בלימוד ובעשיית חסד. אבל בראש ובראשונה צריך לחזור בתשובה מן החטא החמור הזה שלא נלחמים בטרור.

אנו דומים לאדם שאכל אוכל רקוב ובעקבות זה קיבל קלקול קיבה וחלה. לא צריך כאן הרבה חשבון נפש, ולא צריך לבוא בטענות לאלוהים – אתה אשם! אכלת אוכל מקולקל. למה ציפית?

נתננו להם נשק, אפשרנו הקמת ערי מקלט לרוצחים, אנו שותקים כשהם מסיתים ומתפרעים, ומגמגמים בטיפול בטרור.  באמת קל מאד לבוא בטענות לאלוהים, אבל זוהי פשוט השתמטות מאחריות. חשבונותיו של אלוהים הם גדולים ונשגבים, ולא תמיד יוכלו בני אנוש קרוצי חומר להבינם. אך תפקידנו הוא לא לעשות את חשבונותיו של אלוהים אלא לעשות את החשבון שלנו! האם את תפקידנו מילאנו? האם עשינו מספיק כדי להלחם ברשע ולמגר את הטרור?

למרבה הצער, ההתנהגות הזו קיימת בעוד תחומים בחיים ולא רק ביחס לטרור.

כשאולמי וורסאי קרסו, ועשרות נהרגו ונפצעו, רבים מאותה משפחה – היו ששאלו איך אלוהים נתן לאסון כזה לקרות?  אך אולי אם נפסיק לזלזל בחיי אדם, נחמיר את התקנים של אישורי הבניה, ולא נאפשר לאנשים רודפי בצע לבנות בשיטת פל–קל רק כדי לחסוך כסף – אסונות כאלו יימנעו?  אולי אם נגביר את האכיפה של חוקי התנועה, נתחיל לחנך כבר בגני הילדים לזהירות בדרכים, ונשפר את התעבורה – אז נוכל לחסוך בדמים יקרים של אנשים שנהרגים השכם והערב בתאונות דרכים? 

אולי במקום לעשות לעצמנו עבודה קלה, לבכות, להקשות קושיות ולבוא בטענות לאחרים, ניקח אחריות על מה שקורה ונשאל את עצמנו פעם אחת ולתמיד: האם מלאנו את תפקידנו? האם עשינו את המקסימום כדי שדברים כאלו לא יקרו? האם השקענו את כל הכוחות והמשאבים כדי לעשות את מה שצריך לעשות?

תגובות יתקבלו בשמחה ב’פורום אמונה’, שם נוכל לדון בנושא מזויות נוספות –

http://www.maale.org.il/community/all.asp?id=18