אחמד צעד בצעדים איטיים אל תוך המרתף. לקחו עוד כמה דקות עד שעיניו התרגלו לאפלולית ששררה שם. ליבו פעם בחוזקה. עוד שתי יממות נותרו. ארבעים ושמונה שעות בלבד מפרידות בינו לבין היום הגדול. יום הנקמה…
במשך חודשים ארוכים הוא עבר אימונים קדחתניים שנועדו להכין אותו למשימה הגדולה. הוא חזר ושינן במסירות את כל הפרטים הנחוצים לו, ובמוחו כבר חלף אלפי פעמים הדמיון של אותו הרגע בו יקום ממקום מושבו וייתן מבט אחרון בכל הסובבים אותו. הוא יזעק בכל כוח גרונו “אללה אכבר”, ואז ילחץ על המתג של חגורת הנפץ שתעטוף את חזהו. הפיצוץ האדיר שיהיה לא ישאיר מהם זכר. כולם, כל הכופרים, ימותו ברגע אחד. בדם ואש הם יסיימו את חייהם, הארורים…
אבל לפעמים ברגעים בהם שכב על מיטתו בלילה, כשהוא מנסה להירדם, עלו בו פקפוקים. אפילו הרהורי חרטה. לנגד עיניו הצטיירה דמותה של אמא, פניהם של תשעת אחיו הקטנים שאותם לא יראה עוד, של החברים מהכפר שלו… בסך הכול הוא בחור מוכשר, כך אמרו כולם. הוא עוד היה יכול להצליח בחיים שלו. לרכוש מקצוע, להקים משפחה…
אך כל זה לא יקרה. הוא יסיים את חייו ברגע אחד. הכול ייגמר.
הוא היה חייב לקבל חיזוק. יומיים לפני המועד הוא הגיע אל השייח עבד אל רחמן, המנהיג הרוחני של הארגון. השייח קיבל אותו בחום “שאללה יברך אותך, גיבור האיסלאם. עוד מעט ותצטרף אל מוחמד נביאנו ואל שאר הצדיקים…”.
אחמד שטח בפניו את היסוסיו. פניו של השייח קדרו לרגע. ‘אסור שהכול ירד לטמיון עכשיו’, חשב לעצמו, ‘לא אחרי כל מה שהשקענו בו…’. מצחו התקמט והוא שקע במחשבות לכמה שניות. אך מייד אורו עיניו. הוא תיאר בפני אחמד בפרטי פרטים את מה שצפוי לו עוד זמן לא רב. לאן יגיע לאחר שיעשה את מעשה הגבורה שלו. כשעיניו נוצצות הוא תיאר במשך דקות ארוכות את כל תענוגות גן העדן. את האוכל והשתייה, את היין והמעדנים, את בגדי המשי, הזהב והכסף, את הנשים ואת כל תענוגות הבשרים הצפויות למי שרק ימות כשאהיד למענו של אללה.
“אני מקנא בך על מה שאתה עומד לזכות בו, בני”, אמר השייך כשאש בוערת בעיניו, “הרי אין לך בעולם הזה אפילו עשירית מזה , נכון? אתה תזכה שם למעלה בתענוג אינסופי”.
אחמד הנהן בראשו. השייח לחץ את ידו וחיבק אותו. “לך בני, והאל יצליח את משימתך. בעוד זמן לא רב תצטרף אל מוחמד נביאנו”.
אחמד יצא משם כשהוא מעודד, והדמיונות על הצפוי לו נוסכים בו כוחות חדשים.
וכעבור יומיים…
************************************************************************************************
דתות רבות מבטיחות למאמיניהן שכר עצום בגן עדן. אם רק תקיים באדיקות את מה שהדת דורשת ממך, אם רק תאמין באלוהיה, תזכה לתענוג נצחי. אך אם חלילה לא, רע ומר יהיה גורלך… (במאמר מוסגר יש להעיר שהאופן בו אנשי דת מסוימת מדמיינים את גן העדן שלהם עשוי ללמד על אופיים ועל שאיפותיהם כבר פה בעולם הזה. מי שמדמיין לעצמו עולם של תענוגות בשרים, אוכל ונשים, מעיד בזה על אוריינטציה מסוימת הרואה בעולם החומר את חזות הכול וחוסר יכולת להתרומם להבנה שיתכן גם עולם רוחני ובו תענוג שאינו חושני).
אך משום מה היהדות שונה מכולן. גם אם תעשו חיפוש יסודי לכל אורך חמשת חומשי התורה לא תמצאו שם הבטחות מפליגות על שכר לאחר המוות למי שיקיים את המצוות או עונש בגהינום למי שיחטא. אם מתאמצים אפשר למצוא רמזים בלבד לעניין! (רק התורה שבעל פה היא זאת שהרחיבה לתאר את מה שיקרה לאחר המוות. הסברים רבים נאמרו בדבר, אך לא ניכנס אליהם כרגע). עיקר מה שהתורה מדברת עליו הוא דווקא העולם הזה! (” והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותיי… ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש… ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו…ונתתי שלום בארץ…והשבתתי חיה רעה מן הארץ…” ועוד). כל עיסוקה של התורה הוא בעולם הזה.
מהי סיבת ההבדל?
יש לכך שתי סיבות עיקריות. האחת, להבטיח שכר ועונש בעולם הבא הוא דבר קל מאד. בעיקר למי שלא יכול לעמוד מאחורי ההבטחות שלו… זהו צ’ק בלי כיסוי. כל אחד יכול להבטיח מה שהוא רוצה לגבי מה שיקרה לאחר המוות. הרי אחמד לא יוכל לחזור מן העולם הבא ולבוא בטענות אל השייך עבד אל רחמן: “שקרן! לא קיבלתי שום אוכל ושתיה, לא יין ומעדנים, ואפילו לא נשים”. הוא כבר לא יחזור לספר.
כל בני האדם שהמציאו דתות הרבו להבטיח על שכר ועונש בעולם הבא, אך האם מישהו מהם היה יכול להבטיח ש”אם תקיימו את מצוותיי ירד לכם גשם, והארץ תתן יבולה, ואם לא יבואו עליכם בצורת ומחלות”?! הרי אין שום בן תמותה שיכול להבטיח דבר כזה! מהר מאד תתברר האמת כאשר המציאות תמאן לנהוג לפי הרצונות של מייסד הדת. וכי הגשמים וכל איתני הטבע מסורים בידיו? היחיד שיכול להבטיח דבר כזה – הוא אלוקים! רק דת האמת יכולה לערוב לשכר ועונש כבר בעולם הזה! (הערה: כמובן, אין הדברים הללו באים לשלול תגמול בעולם הבא. הם רק באים לומר שכבר כאן בעולם הזה ניתן להיווכח באמת הזו).
שנית, דתות שהומצאו בידי אדם, ובדו להם מעשים שיהיו למצוות הדת, אין להן ערך אמיתי. המעשים הם חסרי משמעות ולא יכולים להביא את האדם לחים רוחניים אמיתיים, והדרך היחידה למלא את החלל הזה היא להבטיח איזשהו שכר שיבוא אחר כך, בעולם הבא, לאחר המוות. זו גם הסיבה שהפולחן של דתות רבות קשור למוות. במקדשים רבים תוכלו למצוא קברים, גולגלות ואפר שריפה, שריד למה שפעם היה חיים – חיי אדם! ביהדות לעומת זאת המוות קשור למושג אחד שיש להרחיק אותו מכל וכל מן המקדש – טומאה! אדם שמת הוא בדרגת הטומאה הגבוהה ביותר. גם זב ובעל קרי הם טמאים, טומאה הקשורה לאיבוד החיים הפוטנציאליים שהיו להם. גם את טומאת הנידה ניתן להסביר באותו אופן. הרחם מכין את עצמו לקליטת הזרע כדי לגדל בתוכו את העובר. לאחר שזה לא קורה, הכול יורד לטמיון ונפלט החוצה. יש כאן אובדן של הפוטנציאל לקליטת חיים חדשים. ואפילו הצרעת, שהיא תאי עור מתים, קשורה לכך. והכוהנים, משרתי ה’ שבמקדש מצווים להתרחק מכל טומאה, ולאדם טמא אסור להיכנס למקדש, וכן הלאה וכן הלאה.
היהדות מכוונת אותנו לחבר את הכול אל החיים. היא באה מאלוקים שהוא מקור החיים והיא מעניקה לאדם את הדרך לתת משמעות לחייו, כבר כאן בעולם הזה, ולשוות לכל מעשה ערך נשגב בקושרה אותו אל הנצח. דווקא בגלל הכוח העצום של המוות לסחוף, לטלטל, לשאוב את האדם אל תוכו, באה התורה וקוראת לנו להעצים את החיים, לחבר חומר ורוח, ולמצוא את הקדושה ואת אלוקים כבר כאן בעולם הזה: “ובחרת בחיים למען תחיה” (דברים ל,יט).
