מיומנה של ‘חברה מקשיבה’ – “אלי אלי למה עזבתני?”

"ואז ממש לפני שנפרדנו היא הוסיפה עוד משפט אחד קטן ששינה את כל התמונה - "יש עוד דבר אחד שלא סיפרתי לך עד עכשיו. אני לא יודעת, אולי זה לא חשוב בכלל, אבל בכל זאת... לפני שנה עברתי אונס..." סיפור אמיתי על שיחה לילית במוקד 'חברים מקשיבים'

המחוג כבר חלף מזמן על פני חצות ליל ואני התכוננתי לסיים את הערב שלי במוקד ‘חברים מקשיבים’. זה היה עוד לילה של שיחות מעניינות ומגוונות בנושאים שונים(‘רבתי עם ההורים’, ‘החניכים שלי לא ממושמעים’, ‘לאן ללכת לשירות לאומי?’, ‘איך אפשר לדעת איך לנהוג אם כל רב אומר משהו אחר לגמרי?’ ועוד ועוד). ואז, כשאני אוספת את החפצים שלי בדרך החוצה – שוב צלצל הטלפון. הבטתי בשעון. חמישה לאחת. ‘נו, טוב’,חייכתי לעצמי, ‘מוטב מאוחר מאשר לעולם לא…’, והרמתי את השפופרת.

“לילה טוב, מדברת איילה”, אמרתי.

מן העבר השני נשמע קול מהוסס של נערה צעירה “שלום, סליחה על השעה”… ושתיקה של כמה שניות…”אפשר לדבר אתכם?”

“בשמחה”, השבתי, מתיישבת בחזרה, אוספת כוחות למפגש חדש עם נפש לא מוכרת.

שוב כמה שניות של שקט, שלאחריהן לאט לאט מילים מן העבר השני מתחילות לזרום. איטיות, שבריריות, ביישניות. ניכר היה שקשה לנערה לדבר. היא סירבה לומר את שמה הפרטי וביקשה להישאר בעילום שם. בקול עדין שנימה של אצילות שזורה בו התחילה לספר על תהליך לא קל שעובר עליה בתקופה האחרונה. היא סיפרה שהקשר עם הקב”ה, שפעם היה מאוד חשוב לה, הולך ומתדרדר. כבר כמה חודשים שהיא כמעט ולא מתפללת, לא מוצאת טעם בקיום מצוות, ומרגישה ריחוק וניכור מכל הסביבה הדתית שמקיפה אותה. האזנתי לה בקשב רב, מנסה לשרטט בעזרת המילים שמצטרפות אחת לאחת את הדמות שנמצאת מאחורי הקו. קשה לי לשים את האצבע על הנקודה, אבל היה משהו בקול שלה שמשדר קריאה של מצוקה גדולה אפילו יותר מן המילים שאמרה. התעורר בי רצון עז לעזור לה והתחלתי לשאול כל מיני שאלות.

במאמר מוסגר אומַר, שאחד העקרונות שמנחים אותנו ב”חברים מקשיבים” הוא לעולם לא לענות לשואל מייד בתום השאלה שלו. לפני שננסה להשיב אנחנו מנסים קודם כל להבין יותר את המקום בו נמצא השואל, לרדת לעומק הדברים ולהבין מנין השאלה נובעת, ורק מתוך זה לגלות מהם הדברים שבאמת יוכלו לעזור לו. את ארבעים (!) הדקות הבאות הקדשתי רק לניסיון לקלוט את הנפש של הנערה הזו, להבין מה עובר עליה, מה הקשר בינה לסביבה שלה, ואלו דברים יוכלו לפתוח לה אפיקים חדשים ולהאיר לה את הדרך. אף פעם זו לא משימה קלה, והפעם במיוחד. זה הזכיר לי סיפור על אחד האדמו”רים שהיה נוהג לקבל בביתו מדי יום יהודים שבאו לשאול אותו שאלות ולהתייעץ איתו על עניניהם. חסידיו מצאו אותו אחרי שעה כזו של ‘קבלת קהל’ כשהוא עייף, סחוט ומזיע כולו. “מה כל כך מעייף בלשוחח עם אנשים ולענות לשאלות שלהם?”, תמהו. “אני לא סתם עונה לשאלות” ענה להם הרבי “כשבא איזה יהודי כַּפְרִי ומספר לי על הבעיה שלו עם הפרה שנשברה לה הרגל, אני צריך להבין באמת את הקושי שלו. לשם כך אני צריך לפשוט את בגדי האדמו”רות שלי וללבוש את בגדי הכפרי שלו (במובן המטפורי, כמובן). רק אז אני יכול להבין אותו באמת.

טוב, בבגדים של כפרי אתה לא יכול לענות לשאלה של כפרי. ולכן אני צריך לפשוט את בגדי הכפרי וללבוש שוב את בגדי האדמו”ר. רק אז אני יכול לענות לו. לפעמים זה לא מספיק והוא שוב שואל שאלה ואני צריך לענות תשובה, והכול חוזר על עצמו שוב ושוב. ואחריו נכנס עוד יהודי ועוד יהודי ועוד יהודי… נו, להחליף בגדים שלושים פעם בשעה זה מעייף, לא?”.

סליחה, קצת סטיתי, אז נחזור לסיפור שלנו.

אחרי ארבעים דקות של שיחה כשהרגשתי שְדֵי הצלחתי להבין מי עומד לפני ומניין נובעת הבעיה (עד כמה ששיחה טלפונית מאפשרת לעשות דבר כזה…) התחלתי לענות. במשך עשרים הדקות הבאות ששוחחנו ניסיתי להצביע על דברים שלדעתי יכולים להיות שורש הבעיה, והצעתי כל מיני הצעות להתמודדות והתקדמות.

 

ואז, ממש לפני שנפרדנו, ובתוכי התפשטה לה הרגשת סיפוק מסוימת על שהמאמץ לא היה לשווא והצלחתי לעזור לפחות במשהו לנערה העדינה הזו, היא הוסיפה עוד משפט אחד שהכה אותי בהלם.

“יש משהו אחד שלא סיפרתי לך עד עכשיו”, לחשה.

‘אופס, אני מכירה את המשפטים האלה’ חשבתי לעצמי, ‘תמיד הדברים הכי חשובים באים בסוף’.

“כן…” אמרתי בציפייה, מהולה בחשש מסוים.

“אני לא יודעת, אולי זה לא חשוב בכלל, אבל בכל זאת חשבתי שאולי כדאי לומר”, היא המשיכה למתוח אותי לפני שזרקה את הפצצה “לפני שנה עברתי אונס….

המילים האחרונות נחתו עלי כמו פטיש בראש.

 

אונס.

 

מחשבות שונות התרוצצו במוחי אך לליבי התגנב גם קורטוב של כעס (עד כמה שאפשר לכעוס על בנאדם שעבר דבר כזה…) – למה חיכית עד עכשיו כדי לספר לי את זה?! הרי זה משנה את כל התמונה!

חלפו כמה שניות של שקט והיא המשיכה בקול שבור “אחרי זה הכול השתנה. אמרתי לעצמי ‘למה אלוקים בגד בי ככה?‘ דווקא אני שכל כך הקפדתי על הנושא של הצניעות, למה דווקא לי זה קרה? מה עשיתי שמגיע לי דבר כזה?…”

 

עכשיו הגיע תורי לשתוק.

 

פתאום הבנתי הרבה יותר את כל מה שעבר עליה בתקופה האחרונה, את ההתדרדרות בקשר עם הקב”ה, את הקושי להתפלל ולקיים מצוות. התמלאתי רחמים וצער על נערה כל כך עדינה ואצילית שמנוול אחד פגע בה בצורה איומה כזו. מעולם לא הצלחתי להבין איך בני אנוש מסוגלים להתנהגות חייתית כזו. וכי הם לא בני אדם?! אין להם לב?!

 

‘ומה אני יכולה לומר לה עכשיו?’ חשבתי לעצמי, ‘מי אני בכלל שאבוא מהמקום בו אני נמצאת ואגיד לה מה לעשות ואיך להתנהג? הרי אני (ברוך ה’) לא עברתי מעולם דבר כזה!’

 

התפללתי לקב”ה שישים בפי את המילים הנכונות והתחלתי לגשש, צועדת בזהירות. רוצה מאוד לעזור אבל מפחדת לטעות ולפגוע.

 

קודם כל רציתי לוודא שהיא לא שומרת את הסוד הנורא הזה לעצמה.

“סיפרת על זה למישהו?”, שאלתי בעדינות.

אני יודעת שיש כל כך הרבה אנשים שעברו מין דבר איום שכזה ונמנעים מלספר על זה למישהו. לפעמים הם חשים בושה, לפעמים רגשות אשם לא מוצדקים, לפעמים כי חוששים מהתגובה של הסביבה, לפעמים מסיבה אחרת, ומה שקורה זה שהם ‘מתבשלים’ עם כל הכאב, הצער והמצוקה בעצמם, ומנסים להתמודד לבד עם הדבר הנורא הזה, במקום לפנות לעזרה ולהקל על עצמם.

שמחתי לשמוע ממנה שכן. היא סיפרה על זה להורים שגם פנו ליועצת ביה”ס ולמשטרה (שעדיין מנסה לתפוס את הנבל…).

ניסיתי גם לברר אם היא פנתה לעזרה מקצועית וגם על זה היא השיבה בחיוב. היא סיפרה שמאז האירוע היא נפגשת עם פסיכולוגית (דתייה) מדי שבוע, וזה מאוד עוזר לה.

גם את זה היה חשוב לי לשמוע. חוויה נוראית שכזו עלולה להשאיר צלקות ופגיעות בנפש שישפיעו על החיים בעתיד בכל מיני צורות (למשל בנתינת אמון ובניית קשרים עם אנשים, ובייחוד עם בן/בת הזוג לעתיד). עזרה מקצועית יכולה לעזור מאוד להשתחרר מכל המשקעים ולהתקדם הלאה לחיים בריאים ושמחים.

היא סיפרה שההורים שלה מאוד תומכים בה בעניין הזה, ושיש לה גם חברות טובות שהיא יכולה לדבר איתן.

‘טוב’, אמרתי לעצמי, ‘את השלב הראשון עברנו. עכשיו צריך לגשת לשלב השני ולהתייחס לשאלה שבגללה היא התקשרה אלינו – היחסים המעורערים שלה עם אלוקים בעקבות מה שקרה’ (ועכשיו כשאני יודעת באמת מאיפה זה בא, אולי אוכל לענות בצורה מדויקת יותר).

 

נקודת המוצא שלי במענה לשאלה שלה, ובהתמודדות עם שאלות רבות שאנחנו מקבלים ב’חברים מקשיבים’ על סבל, ייסורים ורע בעולם, הייתה – שמוקד השאלה אינו במישור הפילוסופי אלא דווקא במישור האישיהאמון שנשבר בעקבות הפגיעה.

יש שמנסים לענות תשובות שכליות אך האמת היא שפחות מטרידה את האנשים השאלה הפילוסופית – ‘אם אלוקים הוא טוב, כיצד זה שאנחנו מוצאים בעולם רע?’ ממש כשם שאם החבר הכי טוב שלך פגע בך בצורה מאוד כואבת, מה שיפריע לך באמת זו לא השאלה הפילוסופית – ‘כיצד ייתכן שפלוני שנחשב לבחור טוב, עשה מעשה כזה רע?’, אלא ‘איך החבר הכי טוב שלי היה מסוגל לבגוד בי בצורה כזו ולפגוע בי במקום הכי כואב?‘ ויותר מזה ‘איך אפשר להאמין ולסמוך על מישהו בעולם הזה אם האדם שהכי סמכתי עליו בגד בי ככה?!

זו השאלה, או יותר נכון הבעיה.

האמון שנשבר.

האמון באלוקים.

האמון בעולם, בטוב שבו, ובאנשים שמתהלכים בו.

האמון בחיים – בערך שלהם, בשמחה ובתקווה שאמורות ללוות אותם.

ולפעמים גם – האמון בעצמי, בכוחותיי וביכולת שלי להתרומם אחרי המכה הקשה הזו…

 

ולכן מה שדרושה כאן זו לא תשובה פילוסופית (שגם אינה מצויה בידי. אני לא יודעת, ואיש לא יודע, להסביר למה אלוקים עושה מה שעושה). מה שצריך זה לבנות את האמון מחדש. לרפא את הנפש הפצועה.

דבר כזה אינו עניין של רגע וגם לא של יום. זה תהליך שיקום לטווח רחוק, והוא עשוי לקרות בכל מיני צורות (שחלקן ניסיתי להציע בשיחה שלנו).

הקדמתי ואמרתי לה שכל מה שאומַר זה מן המקום שאני נמצאת בו בתור אחת שלא עברה דבר נוראי כמו שהיא עברה וכמה שתנסה לדמיין ולהזדהות עם הכאב – כנראה שלא תצליח. אמרתי לה שאני מלאת הערכה על ההתמודדות שלה עם מה שקרה לה ואני באמת מבינה את השאלות שלה ואת הקושי הגדול להמשיך בחיים פשוטים וישרים של אמונה כמו שהיה עד עכשיו. כשעוברים דבר כזה – שום דבר הוא לא כמו שהיה עד עכשיו.

“לא אנסה להסביר למה קרה לך מה שקרה”, אמרתי לה, “אני לא יודעת למה אלוקים איפשר שיקרה לך את זה, ואני לא יודע אם יש מישהו שיודע להסביר. לפעמים בחיים אנחנו נפגשים עם דברים קשים וכואבים וכל כך לא מובנים עד שהשאלות מתפרצות מאליהן  ‘למה זה קרה? וכי מגיע לי דבר כזה?’

אלא שבאותה מידה”, הוספתי, מתחילה להוביל לכיוון המסר שרציתי לומר “אנחנו נפגשים בחיים גם עם דברים הפוכים לגמרי. טובים ונפלאים במידה כזו שגם כאן עולות אותן שאלות ממש –  ‘למה זה קרה? וכי מגיע לי דבר כזה?’

וגם כאן נעתקות המילים מפינו ואנחנו נשארים אילמים בלי תשובה.

יום אחד, והיום הזה קרוב משנדמה לך עכשיו”, אמרתי לאותה נערה, “תפגשי בעזרת ה’ את האיש שלך. הבחור שיאהב אותך באמת, ירצה רק אותך, וביחד תקימו את הבית שלכם. ויום אחד, בעז”ה לא הרבה אחרי כן,  תחזיקי בזרועותייך יצור קטן וחמוד עם עיניים קטנות ואף קטנטן שיביט בך בחיוך, ישלח אלייך ידיים ויקרא “אמא, אני אוהב אותך…”

וכשהמילים המתוקות הללו יהדהדו באוזנייך והאושר יציף אותך גם כן תשאלי את עצמך ‘בזכות מה זכיתי לדבר כזה?’

וגם אז לא בטוח שתהיה לך תשובה (זה שרוב האנשים רגילים לקבל דברים כאלו כמובנים מאליהם ולא מעריכים את המתנה שזכו לה, לא אומר שכך ראוי להיות!).

וכמו שלמול הרע אנחנו נשארים לפעמים פעורי פה ותמהים, כך גם אל מול הטוב“.

לא אמרתי לה את זה בטלפון, אבל לי העניין הזה מזכיר דבר שקרה לעם ישראל בדור הקודם. רק לפני חמישים שנה עמינו חווה את הזוועה האיומה שהמילים קטנות מלתארה – השואה. התירוצים חיוורים וההסברים נמוגים מול גודל החורבן.

למה אלוקים איפשר שיקרה דבר כזה לעמו הנבחר?

שאלה קשה.

תשובה לה – אינני יודעת.

אבל שלוש שנים בלבד לאחר מכן קרה עוד דבר. התרחשות מדהימה שחורגת גם היא מהמהלך ההיסטורי של אלפיים השנה שקדמו לה – הקמת מדינת ישראל, שלוותה בניצחונות מדהימים על צבאות אדירים עדיפים עלינו בנשק ובכוח אדם.

איך קרה דבר פלאי כזה? בזכות מה?

גם לזה אין לי תשובה.

אם היו מְסַפְּרִים להיסטוריון על שני אירועים בסדר גודל שכזה ושואלים אותו ‘מבחינת כללי ההיסטוריה – מה מסתבר שיהיה הפרש השנים ביניהם?’ הוא היה מדבר על מאות שנים. הוא יסרב להאמין למשמע אוזניו כשנספר לו שחלפו שלוש שנים בלבד!

אחרי סטירת הלחי הבלתי מובנת בנוראותה, קיבלנו מאלוקים גם חיבוק אוהב, שגם הוא בלתי מובן במתיקותו.

מה זה אומר?

כנראה שסדר החיים שלנו מכוון מלמעלה על פי כללים נסתרים וגדולים שאיננו יכולים לתפוס. ולכן, לגבי דברים שכאלו מהדהדות במוחי מילותיו של ספר הספרים: “גם את הטוב נקבל מאת האלוהים ואת הרע לא נקבל?”, דברי איוב לאשתו (פרק ב’, פס’ י’).

 

אני מאמינה שהדברים נכונים גם ביחס לאותה נערה יקרה שדיברתי איתה. היא חוותה רגעים קשים של הסתר פנים. אבל עם השנים היא תזכה גם לרגעים נפלאים של הארה וקירבה מלמעלה שגם אם לא ימחקו את מה שהיה, ייצרו איזשהו איזון שיקל עליה להתמודד עם הקושי, וירפאו, לפחות במשהו, את נפשה הפצועה.

_________________________

הצעתי לה דבר נוסף.

אחרי שמתרחש משבר אמון עמוק כמו זה שתיארתי קודם – אחד הדברים שיכולים להחזיר לאדם את מה שנפגע אצלו זה מפגש חי עם בן אדם חם ואוהב שישדר לו בדיוק את אותו אמון שחסר לו. הצעתי לאותה נערה להיפגש עם אחת מן ה’חברות המקשיבות’, מישהי שאני מכירה אישית, אישיות מיוחדת במינה, שידעתי שתוכל להיות עם אותה נערה בקשר קבוע, ותשדר לה בעצם חייה את כל אותם הדברים שאבדו לה. אהבת חיים. שפע של שמחה, טוּב ועדינות. אמון בטוב שקיים בעולם בכלל ובכל אדם בפרט. הערכה ותמיכה שיוכלו לזקוף שוב את קומתה. בקיצור, קשר שיזרים אליה כוחות חיים, וישקם את האמון בעצמה, בחיים, בבני אדם ומתוך כל זה גם באלוקים.

היא הסכימה להצעתי ואני לקחתי ממנה מספר טלפון כדי לאפשר את יצירת הקשר ביניהן.

________________________

ואז ביקשתי את רשותה לומר לה דבר נוסף, חשוב מאוד בעיניי.

“אל תנסי לחשוב על מה שקרה לך במובן של ‘עונש‘ ולהתאמץ לגלות על איזה חטא זה הגיע.

לא!  זו טעות.

אני לא מכירה חטא שמגיע עליו עונש כזה.

ובכלל, לא כל דבר קשה שקורה לאדם הוא עונש!

אברהם אבינו נצטווה להעלות את בנו יחידו לעולה.

זה דבר קשה מאוד. נורא ממש.

האם זה היה עונש?

לא!

זה היה ניסיון.

זו הייתה משימה.

והוא עמד בה בהצלחה.

 

‘ומה איתי?’, את שואלת.

אני לא יודעת. אני מרגישה קטנה כשאני מדברת על דברים גדולים כאלה, אבל מי יודע? קשה לומר את המילים האלו אבל אולי גם אצלך זו משימה. משימה שלא כל אחד נשלח אליה. רק אנשים מיוחדים מאוד בעלי כוחות לא רגילים, שנבחרו בקפידה לכך.

 

‘מה המשימה?’ את תמהה.

גם את זה אני לא יודעת. אני מניחה שאת הסוד הזה רק העתיד יוכל לגלות. אני יכולה רק לנחש. אולי, דווקא את מתוך כל מה שעברת, תוכלי יום אחד לעזור לְבַּנוֹת שנקלעו לאותו מצב. בנות אומללות ושבורות שמחפשות מישהו שיושיע אותן, שיראה להן את האור, שיוכיח להן שאפשר לעבור דבר כזה ולהמשיך לחיות. אולי בזה תִמָּצֵא נחמה?

ולא רק בנות כאלה. אין ספק אדם שעובר דבר כזה ומצליח להתגבר יוצא מזה מחושל ומחוזק. הוא בונה בעצמו יכולות ומגלה כוחות שאין לאדם שלא עבר את זה. כל מי שייפגש איתך בחיים, ובעיקר אנשים שחווים או חוו אסונות וקשיים, ירגיש שעומד לפניו אדם שהתמודד, אדם עם חוסן פנימי שידע להתעלות ולצמוח מעל ומתוך המשברים.

ועוד דבר. אולי דווקא עכשיו, אחרי מה שעברת, הרגישות הנפלאה שכבר קיימת בך, רק תתעצם יותר. רגישות כלפי כל סבל וצער של אדם ובעל חי. שלא כמו אחרים, את לא תתני לחיים ולשגרה לעשות אותך אדישה ולהקהות את האכפתיות שלך. החיישנים העדינים שלך יקלטו היטב כל סבל וכאב של אדם אחר וְאַת, כמי שחווית בעצמך הרבה סבל וכאב, לא תהיי מוכנה להשלים עם זה ותושיטי לו עזרה.

 

דוד המלך, נעים זמירות ישראל, שבמשך שנים ארוכות היה אנוס להימלט ולהתחבא מפחד שאול המבקש את נפשו, קרא אל אלוקים ברגע של מצוקה “אלי אלי לָמָה עזבתני?” (תהילים כב,ב). הרש”ר הירש מציע לקרוא את המילה ‘לָמָה’ בניקוד אחר, שנותן משמעות חדשה למשפט. לא ‘לָמָה’ אלא ‘לְמַה‘ (בשווא במקום בקמץ).  שאלתו של דוד איננה טענה והטחת אשמה כלפי אלוקים – ‘למה עשית לי את זה?’ אלא מופנית בעיקר כלפי עצמו ומתייחסת אל העתיד – ‘לְמַה’ – לְשֵם מה? מה התכלית של כל זה? איזה טוב אני אוכל להוציא מתוך הרע? האם אצליח לגלות את האור שמסתתר בתוך החושך?

____________________

הבטתי בשעון. השעה הייתה מאוחרת מאוד. “יש לך עוד כוח להקשיב?” שאלתי אותה.

“בטח”, היא ענתה, “אני רוצה לשמוע עוד”.

ביקשתי לשתף אותה במשהו ששמעתי לא מזמן ומאוד נגע לליבי.

“הנביא ירמיה מספר על בני ישראל היוצאים לגלות אחרי החורבן ועוצרים על אֵם הדרך בקברה של רחל אמנו שתבקש עליהם רחמים. “קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו”(לא, יד). ריבונו של עולם שומע לתפילתה ומבטיח שכל זה רק זמני אך הבנים עוד ישובו לארצם “כה אמר ה’: מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה’ ושבו מארץ אויב. ויש תקווה לאחריתך נאום ה’ ושבו בנים לגבולם” (שם טו, טז).

חשבת פעם לעצמך במה זכתה רחל, מכל האמהות האחרות,  שדווקא תפילתה על בניה התקבלה?” שאלתי אותה.

“לא”, השיבה, “אין לי מושג”.

“התשובה שאני שמעתי על זה היא” המשכתי “שרחל באה לאלוקים ואמרה לו כך: “ריבונו של עולם. כשיעקב, אהובי, עמד לשאת אותי לאישה, בא אבי הרמאי וביקש להחליף אותי באחותי, לאה. אתה יודע שיכולתי למנוע את זה. יעקב מסר דווקא לי סימנים מיוחדים שהיו בינינו כדי שלא יקרה דבר שכזה. אלא שאז אחותי לאה הייתה מתביישת ומושפלת. אומנם אני לא הייתי חייבת לוותר על אהבתי הגדולה, שמגיעה לי כדין, אך כדי שאחותי לא תתבזה עשיתי לפנים משורת הדין ומסרתי לה את הסימנים, מוותרת בזה בעצם על בעלי, אהבת חיי!

גם אתה עשה בבקשה לפנים משורת הדין ומחל לבניך…”.

כנראה שהדברים הכבירים האלו עשו את פעולתם ותפילתה של רחל התקבלה – “ושבו בנים לגבולם”.

“גם לך”, אמרתי לאותה נערה “יש עכשיו הרבה סיבות למה להיות ‘ברוגז’ עם ריבונו של עולם. את עברת דבר נורא שרוב הנערות בגילך לא עברו. אבל אולי דווקא בגלל זה, אם גם את תעשי ‘לפנים משורת הדין’, כביכול, ותמשיכי להאמין, להתפלל ולקיים מצוות למרות הקושי שבדבר, יהיה לתפילה שלך כוח מיוחד במינו שאין לאחרים, זכות מיוחדת בוקעת רקיעים, שיכולה לעזור הרבה לעם ישראל, בייחוד בתקופה כזו, בה הוא כל כך זקוק לרחמי שמים”.

 

הדממה שהשתררה מעברו השני של הקו העלתה אצלי סימני שאלה האם הדברים שלי הצליחו לחדור ללב שפועם לו בשקט מאחורי הקו ולהדליק מעט ניצוצות של אור בעיניים כבויות או שאולי הדברים נפלו על אוזניים ערלות.

מהצד השני נשמע פתאום קול שצחוק ובכי מעורבים בו יחד “אפשר לגלות לך עוד משהו?”

‘אוי, לא’ חלפה בי מחשבת ייאוש ‘איזה דבר חדש היא הולכת לספר לי עכשיו?’

“לא אמרתי לך קודם איך קוראים לי, אבל את כיוונת לזה בעצמך. גם לי קוראים רחל…”

עכשיו צחקנו שתינו יחד.

עמדתי להניח את שפופרת הטלפון חזרה במקומה כששמעתי שוב את קולה. רך ועדין כמו בהתחלה, אך צליל מעודַד יותר שזור בו “איילה?”

“כן…”

“רציתי להגיד לך עוד דבר אחד…

תודה!

______________________

השעה הייתה כמעט שלוש לפנות בוקר כשנפרדנו לשלום. שמחתי על השיחה שהייתה, והתפללתי לה’ שיתן לה את הכוחות להשתקם, לחזור לעצמה ולחדש שוב את היכולת לשמוח, לאהוב ולהאמין.

 

רק מחשבה אחת הטרידה אותי כשהלכתי לישון באותו לילה – כמה עוד בנות (ובנים) נושאים איתם סוד נורא שכזה ולא סיפרו אותו מעולם לאף אדם? האם יש איזושהי הצדקה בעולם לשמור אותו לעצמך ולסבול בשקט כשיש אנשים שבאמת רוצים להשתתתף איתך ולעזור לך?

– סוף –

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *