זהבה ושלושת הדובים- סיפור לילדים גדולים

"אני סופרת עד עשר, ואני לא רוצה לראות אתכם כאן יותר!" אמרה זהבה בקשיחות "אחת, שתיים, שלוש..." "רגע, רגע" התחנן הדובי הקטן "תרשי לפחות לקחת איתי את הדובי שלי..." – כולם מכירים את הסיפור על זהבה ושלושת הדובים. אנו מביאים לפניכם גירסה חדשה ומעוררת מחשבה למבוגרים בלבד

“היה הייתה ילדה קטנה שקראו לה זהבה. זהבה הייתה ילדה זהובת שיער, והיא חיה לה עם אביה ואימה בבית קטן בקצה היער. יום אחד, בעת שהוריה של זהבה’לה לא היו בבית, היא יצאה אל היער הסמוך לביתה כדי לקטוף פרחים. בלי לשים לב התרחקה מהבית עוד ועוד, וכשלפתע שמה לב שכבר החשיך, גילתה שהיא נמצאת במעבה היער, הרחק מהבית. היא ניסתה ללכת אנה ואנה, אך לחרדתה גילתה שאיננה זוכרת  את הדרך הביתה. מה תעשה זהבה’לה? בַּיער קר וחשוך, ומסתובבות בו חיות טרף נוראות. היא החלה לצעוק: “אמא, אמא”, אבל אף אחד לא שמע אותה.

לפתע ראתה מרחוק אור קטן. היא הלכה לכיוונו וכשהתקרבה שמחה לגלות שלפניה עומד בית. היה זה בית יפה בן שתי קומות, לראשו היה גג רעפים אדום וגינה מטופחת למרגלותיו. זהבה שמחה מאד. היא ניגשה אל הדלת והקישה עליה. לא נשמעה כל תשובה. היא לחצה על הידית ונכנסה פנימה”.

 

טוב, קוראים יקרים, כיוון שבכל זאת עברתם כבר את גיל 7, ואני מניח שאת המשך הסיפור כבר שמעתם מאמא או מסבתא כבר כמה עשרות פעמים, לא נעייף אתכם ונדלג ישר אל הקטע החדש, הקטע למבוגרים, שאותו עדיין לא שמעתם מעולם-

ובכן אחרי שזהבה נכנסת לבית, אוכלת מהדייסה, יושבת לנוח על הכיסאות, עולה לקומה השניה ושוקעת לה בשינה מתוקה במיטה של הדובי הקטן, חוזרים להם פתאום בעלי הבית- שלושת הדובים, ומופתעים לגלות את הפולשת הזרה שחדרה לביתם.

ומכאן ממשיך הסיפור שלנו-

זהבה פוקחת את עיניה ומגלה שמולה עומדים שלושה דובים ונועצים בה מבטים שואלים.

“סליחה, מה אתם חושבים שאתם עושים כאן?” שואלת זהבה בכעס.

“מה אנחנו עושים כאן?!” שואל אבא דוב בתדהמה, “מה את עושה כאן?”

“אני? עונה זהבה תוך כדי פיהוק עייף, “אני סתם עברתי פה ונכנסתי”.

“ילדה חצופה” אומר אבא דוב בטון רוגז “ההורים שלך לא לימדו אותך שלא מנומס להתפרץ סתם כך לבתים של אנשים זרים?!”

“ולאכול להם מהדייסה ולשבת להם על הכיסאות ולישון להם במיטות…” הוסיפה אמא דובה בטרוניה.

“חשבתי שהבית הזה לא שייך לאף אחד” עונה זהבה בלא להניד עפעף “אז פשוט החלטתי… לקחת אותו לעצמי”.

“מה זאת אומרת ‘לא שייך לאף אחד’?” כועס אבא דוב, “איך יכולת לחשוב דבר כזה?! כל בית בעולם שייך למישהו! למי שעשה אותו“.

“כן” הוסיפה אמא דובה בהתרגשות “את יודעת כמה השקענו בבנייה של הבית הזה?! שנים של תכנון, עבודה, בנייה, טיפוח! את יודעת כמה זמן הסתובבנו בחנויות לקנות ריהוט, מערכת מטבח, מצעים, מצרכים?! ואת חשבת שהבית הזה ‘לא שייך לאף אחד’???”

“כן” עונה זהבה בקול רגוע, “חשבתי שהוא נוצר מעצמו!

מעצמו?!” שואלים שלושת הדובים יחד, ומסתכלים זה על זה בתמיהה.

“בדיוק! ” אמרה זהבה והתיישבה על המיטה “כך למדתי בבית הספר“.

“מה זה ‘בית ספר’ ” שאל הדובי הקטן.

“בית ספר זה מקום בו לומדים המון דברים חכמים”, ענתה לו זהבה, “יש שם שיעור שקוראים לו ‘שיעור טבע‘ ושם למדנו איך נוצרים דברים. ‘הכל נוצר מעצמו’ אמרה לנו המורה, שהיא אישה מאוד מלומדת ומשכילה. ‘העולם, בעלי החיים, האדם. הכל נוצר מעצמו!’ “.

 

“באמת?” שאל הדובי הקטן ותלה בזהבה את עיניו הגדולות “איך זה יכול להיות?”

“אומנם הכל נורא מתוחכם ומשוכלל” הטעימה זהבה “אבל בהתפתחות אבולוציונית של מליוני שנים, יחד עם כל מיני מוטציות ושיכפולים – יצא כל מה שיצא. עובדה!”

זהבה קמה מהמיטה ויישרה את שמלתה. היא סקרה במבטה את שלושת הדובים שעמדו והביטו בה, מצפים למוצא פיה “אז אם כל העולם נוצר מעצמו, בודאי שגם הבית הזה וכל מה שיש בו יכול היה להיווצר מעצמו – הגינה, הסלון, חדר האוכל, המטבח, השירותים, המיטות, הדייסה (ודרך אגב, היא הייתה ממש לא רעה, אמא דובה, תשלחי לי בהזדמנות את המרשם…). זה מן הסתם לקח הרבה שנים, אבל בסופו של התהליך זה מה שיצא.

ועכשיו, דובים, הסתלקו מפה. אני הייתי פה לפניכם ותפסתי ראשונה את הבית הזה. הוא שלי עכשיו, ואני לא אוהבת בעלי חיים שיסתובבו לי בין הרגליים. חיזרו ליער עד שתסתיים ההתפתחות האבולוציונית שלכם. אולי ניפגש בגן חיות לפעמים, כשאמא ואבא ייקחו אותי…”

 

הדובים לא ידעו מה להגיד. אומנם הם השקיעו כל כך הרבה בבית היקר שלהם, הם בנו וטיפחו אותו, הזיעו ועמלו על שיפוצו, אבל לא הייתה להם שום תשובה לדברים המלומדים של המורה לטבע. ככלות הכל, אם יש שאומרים שהאדם על כל המורכבות והתכנון שיש בו- המוח, העיניים, הלב, מערכת העיכול, הדם, העצבים, ה- D.N.A נוצרו מעצמם- אז למה לא יכול להיות שהבית הפשוט, יחסית, שלהם, נוצר מעצמו?

“אני סופרת עד עשר, ואני לא רוצה לראות אתכם כאן יותר!” אמרה זהבה בקשיחות “אחת, שתיים, שלוש…”

“רגע, רגע” התחנן הדובי הקטן “תרשי לפחות לקחת איתי את הדובי שלי…”

“לא דובי ולא נעליים” התעקשה זהבה, “הסתלקו מפה עכשיו. שש, שבע, שמונה…”

לדובים לא הייתה ברירה. הם הסתובבו על עקבותיהם ויצאו מן הבית עצובים ומאוכזבים.

זהבה ירדה לסלון והתיישבה לה על הספה, לחצה על שלט הטלוויזיה והתרווחה לה על המשענת לאחור. “אח, כמה טוב ונעים פה”, אמרה לעצמה, “נדמה לי שמאז המצאת המיקרוגל לא הייתה עוד המצאה חכמה כמו האבולוציה. פשוט נהדר. הכל סְתַמִי, הכל במקרה. אפשר לעשות כל מה שרוצים, מתי שרוצים, ואתה לא חייב דין וחשבון לאף אחד על שום דבר… גאוני ממש!

השאלה הגדולה היא איך לא חשבו על זה קודם???”

__________________________________

זהו. קוראים יקרים. כאן מסתיים סיפורנו.

כיוון שאתם כבר ילדים גדולים, אני מניח שאת המסר כבר הבנתם לבד ולא צריך להוסיף עוד שום דבר. רק דבר אחד מפליא אותי בסיפור הזה, אולי תוכלו אתם להסביר לי  – אומנם כל ילד קטן, כשהוא שומע מאמא שלו את הסיפור על זהבה שנכנסת לבית, הוא כבר מצפה לרגע בו יגיע הבעלים האמיתי של הבית, זה שבנה את הבית ומִילֵא אותו בכל מה שיש בו. זו האינטואיציה ההגיונית הבסיסית ביותר של כל מוח חושב. אבל מתברר שיש עוד כמה מבוגרים שהאמת הכי פשוטה ובסיסית בעולם עדיין לא ברורה להם. יש לכם מושג למה???

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *