ואמונתך בלילות

´למה? למה? למה?´, השאלות התרוצצו במוחו ולא נתנו לו מנוח, ´למה, ריבונו של עולם, למה אתה עושה לי את זה? הרי אתה כל יכול, למה אתה שם אותי במצבים נוראים כל כך? למה אתה נותן לי ניסיונות קשים כאלו? האם אתה רוצה שאני אפול ואשבר, שלא אחזיק מעמד?"

זו הייתה השבת הגרועה בחייו.

רוני שכב במיטתו. המחשבות שהתרוצצו במוחו לא נתנו לו מנוח. הוא הביט בשעון. השעה הייתה 2:25 לפנות בוקר. כבר שלוש שעות הוא שוכב כך בחדרו אך איננו מצליח להירדם.

רק לפני חודש חגג את יום הולדתו ה- 23. כמה שמח אז על הדרך החדשה שנפתחה בפניו, כמה קיווה וציפה, כמה תקווה מילאה את ליבו. ועכשיו, המצב נראה שחור כל כך…

נכון, מעולם לא חשב שלחזור בתשובה זה דבר קל,  אבל עד כדי כך לא העלה בדעתו.

השבת האחרונה הייתה מבחינתו השיא. נכון שבביתו מעולם לא כיבדו או העריכו את הצעד שעשה כשהחליט לחזור בתשובה לפני שנתיים, מייד לאחר שסיים את שירותו הצבאי, ורוני כבר השלים עם זה שמשפחתו החילונית לעולם לא תעריך ותוקיר אותו באמת, אך העלבונות והזלזול שהיו מנת חלקו בשבת האחרונה היו באמת בלתי נסבלים. זה לא שהם עושים את זה מתוך רשעות או בכוונה להכאיב לו, אבל היחס המזלזל, ההערות העוקצניות, הבדיחות והציניות, פשוט איימו לשבור אותו. כל כך הרבה קשיים עמדו בפניו. הוא לא ידע כיצד יעמוד בהם.

 

על סף ייאוש

לפעמים, ברגעים של חולשה, כמעט והתחרט על הכל. כמעט והצטער על הצעד שעשה כשהחליט לחזור בתשובה. המעבר הזה היה כל כך קשה בשבילו! הניסיון להתנתק מאורח חייו הקודם, לשנות הרגלים, לעבוד על עצמו ולתקן את מידותיו, היו משימה כבדה ביותר. פעמים רבות לא הצליח לעמוד במטרות שהציב לעצמו, לא פעם נכשל ונפל, הרגיש שהוא נסוג לאחור. לפעמים חשש שכל מה שבנה בעמל רב עומד לקרוס, והוא יתרחק מהקב”ה. והפעם, סופית…

ובכל זאת הוא שב וניסה והשתדל יותר. אך הנפילות האלו גרמו לו לתסכול ולאכזבה מעצמו, להרגשת חוסר אונים, עד שלא פעם חלפה במוחו מחשבת ייאוש ‘אולי באמת אני לא מסוגל…’.

גם מבחינה חברתית היה בודד. מאז שהחליט לחזור בתשובה, רוב חבריו התרחקו ממנו. ונוסף לזה, כל הקשיים בעבודה החדשה שהתחיל לא מזמן…

במצב כזה, כשבן אדם נלחם בכל כך הרבה חזיתות, הוא צריך שלפחות מקום אחד יהיה אי מבטחים בשבילו, שיאהבו אותו, ויעריכו אותו כמו שהוא, שלא יצטרך להילחם שם על מקומו. ‘הבית’.

אך גם שם רוני נאלץ להיאבק. והשבת האחרונה, אוי, אם אפשר לקרוא לזה שבת בכלל… הטלוויזיה פועלת, הטלפון מצלצל ללא הרף, ריח של בישול עולה מן המטבח, ואנשים נכנסים ויוצאים כשהפלאפון ומפתחות הרכב בידיהם. הוא ניסה להסתגר בחדרו ולהתרכז בספר שהיה איתו, גם כשהציעו לו להצטרף למפגש המשפחתי שהתרחש בסלון סירב בנימוס, אבל היה לו ברור ש’כך, שבת לא אמורה להיראות!’

 ‘למה?  למה?  למה?’, השאלות התרוצצו במוחו, ‘למה, ריבונו של עולם, למה אתה עושה לי את זה? הרי אתה כל יכול, וכי לא יכולת לגרום לי להיוולד למשפחה דתית רגילה, משפחה שבה מאמינים, שומרים שבת, ולא מזלזלים במי שמנסה להתקרב אליך? למה אתה לא מאפשר לי לעבוד אותך באמת? למה אתה נותן לי את כל הניסיונות האלו? האם אתה רוצה שאני אפול ואשבר, שלא אחזיק מעמד?”

 

רוני קם ממיטתו והחל להסתובב אנה ואנה בחדרו. הוא הרגיש כארי בסוגר, שהמקום צר לו. הוא החליט לרדת לרחוב. אולי טיול לילי באוויר הפתוח ירגיע אותו קצת.

הוא נעל את נעליו, ופתח חרישית את דלת חדרו. הכל היה שקט. הוא ניגש אל הדלת ויצא מן הבית. אוויר הלילה הקריר קידם את פניו, ומשב רוח של סתיו פרע את שערו. הרחוב היה ריק מאדם. רוני חצה את הכביש, והתחיל ללכת לאורך הרחוב.

 

הזקן

בעברו השני של הרחוב עמד לו בית קטן.

בית בודד, ישן, חריג במראהו לעומת הבניינים החדשים והגבוהים שהקיפו אותו. רוני ידע שבבית הזה גר לו יהודי זקן. הוא לא ממש הכיר אותו. למען האמת, אף אחד לא ממש הכיר אותו. הוא חי שם בגפו, בלי אישה או ילדים, יוצא מן הבית רק לעיתים נדירות. אימא סיפרה לו פעם שהזקן הזה איבד את משפחתו בשואה. לאחר מכן עלה לארץ, ומאז הוא גר שם לבד בביתו. היא לא ידעה לספר יותר.

רוני התקרב לעבר הבית. מן החלון בקע אור. ‘מה, הוא ער בשעה כזו?’ התפלא. הוא הביט מבעד לחלון. הזקן ישב ליד השולחן וקרא בספר גדול שהיה מונח לפניו, וידו מלטפת את זקנו הארוך והלבן. פניו היו חרושות קמטים, כשל אדם שעבר סבל רב בחייו, אך מעיניו ניבט איזה אור פנימי וחיוך היה נסוך על פניו השלוות. משום מה הפנים האלו היו נראות לרוני מוכרות. כעבור רגע הבין… סבא שלו! אומנם רוני מעולם לא פגש אותו. סבא שלו, שעל שמו הוא קרוי – אהרון – נפטר עוד קודם שרוני נולד, אך בדמיונו תמיד, בדיוק כך ראה אותו! עם זקן לבן ארוך, ועיניים טובות ומחייכות…

הזקן הרים את ראשו מהספר פתאום. מבטיהם נפגשו. רוני השמיט את פניו במבוכה. הוא הרגיש לא נעים, כמי שנתפס בקלקלתו. אך כשהרים את ראשו ראה את הזקן מחייך אליו. הוא קם ממקום מושבו, ובידו סימן לרוני להיכנס פנימה. רוני התלבט. ‘להיכנס? אני הרי בכלל לא מכיר אותו… מעולם לא דיברתי איתו… מה יש לי לעשות אצלו בכלל?’  אך רגליו, כאילו מאליהן, צעדו לעבר הדלת. הוא נכנס. הזקן סימן לו לשבת, והתיישב למולו. מפניו קרן אור מיוחד ועיניו הכחולות שידרו רוגע ושלוה.

 

“ברוך השם – אני נושם”

“למה אינך ישן, בני?” שאל הזקן בקול רך, “משהו מטריד אותך?”

את המילים הבאות ‘ירה’ רוני מפיו מיידית, מבלי מחשבה כמעט: “למה אני לא ישן, אתה שואל? בגלל שאני מיואש לחלוטין!”

“מדוע אתה אומר מילים כאלו?!” נרעד הזקן, “יהודי לעולם אינו מתייאש”.

“אם רק היית יודע מה עובר עלי”, אמר רוני בכאב, “שום דבר לא מצליח לי, בכל מה שאני עושה אני נכשל, אין אפילו דבר טוב אחד שאני יכול לשמוח עליו“.

הזקן סקר את רוני במבטו מכף רגל ועד ראש. “טוב מאד שיש לך שאיפות גבוהות, בני, ואתה רוצה להתקדם ולהתעלות ולא מסתפק במה שהגעת אליו עד כה”, אמר בקולו השלו, “אבל אסור לאדם גם להתעלם ממה שיש לו. אתה נראה לי בחור בריא למדי, הלא כן? הרגליים, הידיים, הפה והאוזניים, הזיכרון, הלב והמעיים – הכל ברוך ה’ תקין. נו, האם זו לא כבר סיבה ראשונה לשמוח ולהודות…”.

רוני חייך. המילים האחרונות נשמעו לו מאד מוכרות. לפני כמה ימים הם יצאו מהפה שלו, כשהסביר לאבא שלו למה להדביק על שמשת הרכב שלו מדבקה שרוני הביא לו, ועליו היו כתובות המילים: “ברוך השם, אני נושם” – ‘וכי זה מובן מאליו, שקיבלנו חיים, ואנחנו בריאים ונושמים, מרגישים ואוהבים, אבא? לא כולם זכו לזה, אתה יודע…”

רוני נרגע קצת.

ואז קרה דבר מוזר. למרות שלא הכיר את הזקן, למרות שמעולם לא שוחח איתו קודם לכן, למרות שאפילו את שמו לא ידע, הוא פתח את פיו ופשוט סיפר לו הכל. את סיפור חזרתו בתשובה, את כל הקשיים והניסיונות שעומדים בפניו, את הנפילות והאכזבות, הבעיות במשפחה והצרות בעבודה. הוא שפך את כל ליבו ממש. למה עשה את זה? אולי הרגיש נוח איתו דווקא בגלל שהוא זר, אולי כי הוא היה חייב ‘להוציא את זה’, לשתף מישהו בכל מה שעובר עליו, ואולי… בעצמו לא ידע למה.

 

“רבה אמונתך”

הזקן הקשיב בסבלנות לסיפורו, ולא הוציא הגה מפיו לכל אורך הדברים. כשסיים, השתררה שתיקה בחדר. לאחר כמה שניות של שקט אמר הזקן בהערכה “אני מקנא בך, בני”.

“מקנא? בי?” קרא רוני כלא מאמין, “מי בכלל היה רוצה להיות במצב אומלל כזה, עם כל כך הרבה ניסיונות וקשיים?!”

“כנראה, אתה צדיק“, אמר הזקן, “לא כל אחד זוכה בניסיונות כאלו. רק המובחרים ביותר, כמו שאומר הפסוק “ה’ – צדיק יבחן” – ה’ בוחן ומעמיד בניסיונות דווקא את הצדיקים!  כמו מרגלית יקרה שיש ללטש ולשפשף היטב עד שתבהיק ותזהיר לעין כל ביופייה המרהיב”.

“אבל מה שווים לי כל הניסיונות האלו, אם מראש אין לי שום סיכוי לעמוד בהם”, טען רוני לעומתו.

“אל תגיד מילים כאלו”, אמר הזקן, “זה אינו נכון. הקב”ה לא מנסה אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. אם עומדת בפניך משימה – תאמין שיחד איתה קיבלת גם את הכוח לעמוד בה, שיש ביכולתך לצלוח את הניסיון ביד רמה ולצאת כשידך על העליונה, הרי אמרת ‘מודה אני‘ הבוקר, הלוא כן?”

“כן, אמרתי”, אמר רוני, לא מבין את הקשר בין הדברים, “אז מה?”

“אמרת שם את המילים “שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך“, נכון? חשבת פעם מה פירוש המילים האלו, בני?”

רוני חשב לרגע בינו לבין עצמו. ‘מה השאלה? זה ברור. המובן הוא שרבה האמונה שאנו מאמינים בה’. אבל רגע אחד’, עצר את עצמו, ‘אם כך, היה צריך להיות כתוב ‘רבה אמונתנו’, ולא ‘אמונתך’! ‘

הזקן המשיך בדבריו, כאילו קרא את מחשבותיו של רוני, “הכוונה במילים ‘רבה אמונתך’ אינה לאמונה שלנו בה’, אלא דווקא לאמונה שלו בנו. אם ריבונו של עולם העניק לנו את מתנת החיים גם הבוקר, סימן שהוא מאמין בנו, מאמין בכוחותינו, ביכולתנו, בכך שאנחנו מסוגלים. לפעמים הבעיה היא שדווקא אנחנו לא מאמינים מספיק בעצמנו…”

 

הבחירה בידך

רוני חשב לרגע על הדברים ששמע. הוא חש שהדברים הללו חדשים עבורו, ויכולים לתת לו נקודת מבט חדשה על כל מה שעובר עליו. ובכל זאת הרגיש שמשהו מעיק עליו, שבעייתו המרכזית עדיין לא נפתרה. “תראה, זה לא שאני לא רוצה לעבוד את ה’. תאמין לי שאני רוצה. אין דבר בעולם שאני רוצה לעשות יותר מזה. הבעיה היא שאני לא יכול! הוא שם אותי במצבים בהם אני לא יכול לעבוד אותו. אין לך מושג עד כמה הייתי רוצה לעבוד את ה’ באמת, ללמוד כמו שצריך, להתפלל כמו שצריך… אם הייתי נולד למשפחה דתית, אם לא היו לי כל הקשיים בעבודה, וכל שאר הבעיות וההפרעות מסביב, יכולתי לעבוד את ה’ באמת כמו שצריך. אבל עכשיו, עם כל הקשיים, זה ממש בלתי אפשרי. איך אפשר בכלל להתקרב לה’ בצורה כזו?”

הזקן הביט בו בעיניו הטובות, ואמר לו בקול רך, “דע לך, יקירי, שהרבה דברים אפשר לקחת ממך בעולם הזה. את הבית שלך, את הכסף שלך, את מקום העבודה שלך. אבל דבר אחד לעולם אי אפשר לקחת ממךאת היכולת להתקרב לה’! את היכולת לעבוד אותו בכל מצב ממש“. הזקן קם ממקומו והתחיל להסתובב בחדר. “אתה בודאי יודע, שבחיים שלנו אנחנו לא בוחרים את המצבים שאנו נתונים בהם, ואת כל נסיבות החיים שלנו. זה אינו תלוי בנו. אנו בוחרים רק איך להתמודד איתם, איך להתנהג בהם. זה החלק שלנו וזה תפקידנו. וכיוון שכך, שום דבר כבר לא משנה יותר. בין אם תהיה עשיר או עני, איש או אישה, צעיר או מבוגר, משכיל או חסר השכלה, בעל משפחה או רווק, תמיד יש בידך היכולת להתקרב לה’ ולהידבק בו. בכל מצב, בכל מקרה, ללא תנאי. הכל תלוי בשאלה איך תבחר להתמודד עם המצב שריבונו של עולם שם אותך בתוכו”.

 

שום דבר לא משנה

“ואת זה כבר לא אני אמרתי…”, סיים הזקן את דבריו והתיישב שנית, “אמר את זה איש שעבר הרבה צרות בחיים שלו. מגיל צעיר היה מנודה על ידי אחיו ובהמשך נרדף עד חורמה ונאלץ להימלט כל עוד רוחו בו כדי להציל את חייו. במשך שנים היה נע ונד ממקום למקום ועתידו היה לוטה בערפל, ועד סוף ימיו סבל מצרות רבות. ולמרות הכל, האיש הזה העיד על עצמו שטוב לו בחיים, וכל זה לא הפריע לו בכהוא זה לעבוד את ה’ בכל רגע.  אתה יודע מי האיש הזה, בני?”

“מי?”, השתוקק רוני  לדעת.

“דוד, קראו לו”, אמר הזקן, “דוד המלך. למרות שבמשך שנים רבות מחייו היה מנודה על ידי אחיו, נרדף על ידי שאול וחייו היו בסכנה קיומית, למרות ששני בניו, אבשלום ואדוניה, מרדו בו ועוד בחייו ניסו לנשל אותו ממלכותו, והבעיות והניסיונות שעמדו בפניו היו רבים וקשים, הוא העיד על עצמו שכל זה לא משנה לו, כי הדבר המרכזי תמיד נשאר בידיו – “ואני קרבת אלוהים לי טוב“, כך אמר – היכולת להתקרב לה’ קיימת בכל מצב, וכיוון שכך, טוב לי! עבודת ה’ אינה תלויה דווקא במצבים מסויימים. בכל מצב שהקב”ה שם את האדם בתוכו – שם ביכולתו לעבוד אותו ולהתקרב אליו, על ידי התגברות והתמודדות בצורה הטובה ביותר”.

רוני נשען לאחור על כיסאו. הדברים האלו היו בשבילו ככוס מים צוננים לאדם שלא שתה זמן רב. ‘בעצם’, חשב לעצמו, ‘לא משנה בכלל היכן נולדתי, לאיזו משפחה ובאיזה מקום, אילו מגבלות יש לי ואילו מכשולים עומדים בדרכי. כל זה הרי לא תלוי בי. זו המסגרת שנקבעה משמים. החלק שלי הוא הבחירה איך להתמודד עם הדברים בצורה הטובה ביותר בתוך המסגרת הזו, ורק בזה תלויה קרבתי לה’, לא בשום דבר אחר. אם כך הכל נמצא בידיים שלי’.

 

 

‘מבחן הסוס’

‘ובכל זאת! …’ רוני הרגיש שאין די בזה – “אתה יודע מה הורס אותי?” פנה שוב אל הזקן, “הנפילות האלו! תמיד אחרי איזו תקופה טובה של התעלות, כשאני בטוח שכבר התקדמתי שלב ועליתי על דרך המלך, שוב הדברים מסתבכים, אני נסוג אחורה ונכשל. הנפילות האלו, הכישלונות והמלחמות החוזרות ונשנות, פשוט גומרים אותי. אני יוצא מהן מיואש ומתוסכל”.

הזקן הנהן בראשו בהבנה, “אני מבין לליבך, בני, אך בוא ואספר לך סיפור אישי. לפני שנים רבות, כשהייתי עוד צעיר, בערך בגילך, הייתי חייל בצבא הרוסי. הייתי שייך אז ליחידה מובחרת של לוחמים שכונתה ‘חיל הפרשים המלכותי’. מן הלוחמים ביחידה הזו נדרשה יכולת אישית גבוהה ביותר, תעוזה ונחישות מיוחדת. רבים ניסו להתקבל אליה, אך רק מעטים הצליחו. מבחן הקבלה היה קשה ומפרך, אך השיא שלו היה ‘מבחן הסוס‘”.

“מה זה ‘מבחן הסוס’?” שאל רוני.

“הלוחם היה נדרש לקחת את כל ציודו, ולנסות לרכב על סוס פרא, ולאחוז בו בכל כוחו שלא ליפול. אך האמת היא שהסוס היה כל כך חסון ופראי שלא ייתכן מצב שהלוחם לא ייפול ממנו. זה היה פשוט בלתי אפשרי”.

“איזה מין מבחן זה”, התקומם רוני, “אם בכל מקרה הלוחם היה אמור לפול מן הסוס?!”

הזקן ענה לו כשחיוך של ניצחון משוך על פניו ועיניו בורקות “המבחן האמיתי היה מה יקרה לאחר מכן. אם הלוחם יתייאש ויוותר ויישאר מוטל על הארץ, סימן הוא שאינו ראוי להתקבל ליחידה. אך אם יתאושש במהירות, יקום מייד, יאסוף את כל הציוד שלו ויזנק בחזרה על הסוס לנסות שנית – איש כזה הוא באמת לוחם אמיתי, וראוי להתקבל ליחידה המובחרת”.

רוני חייך. את הנמשל כבר הבין בעצמו.

 

להפסיד קרב ולנצח במלחמה

“מה אתה חושב לעצמך, בני, שרק אתה נכשל? לא ולא! כולנו נכשלים לפעמים. השאלה הגדולה היא מה אנחנו עושים עם זה הלאה. “שבע יפול צדיק וקם, ורשעים ייכשלו ברעה”, אמר החכם באדם. שים לב! ההבדל בין הרשע לצדיק אינו שזה נכשל וזה לא. שניהם נכשלים! ההבדל ביניהם הוא מה קורה לאחר מכן. הרשע נופל פעם אחת, ושוב לא קם. הוא מתייאש ומוותר. אך הצדיק נופל, וקם, ושוב נכשל, ושוב מתעקש וקם, וכך עוד ועוד, שבע פעמים, עד שבסופו של דבר הוא יוצא מנצח כשידו על העליונה. גם אם יפסיד בקרב זה או אחר, הוא ממשיך, והמטרה העומדת לנגד עיניו היא לנצח במלחמה הכוללת. הוא זוכר תמיד שגדלותו לא נמדדת בשאלה האם אין לו נפילות, ירידות ומכשולים, אלא בגודל ההתחזקות שלו לקום לאחר מכן, לשנס מותניים ולהמשיך הלאה”.

הזקן קירב את פניו לעברו של רוני, עיניו בוערות כאש וקולו רם וצלול: “אני רוצה לומר לך דבר נוסף, בני. חרות אותו עמוק על לוח לבך. זהו מפתח חשוב בעבודת ה’. קשה לך כיוון שאתה מסתכל כל הזמן על הניצחון במאבק ומייחל רק אליו. התרבות המודרנית הדגישה מאד את התחרותיות וההשגיות. היא בוחנת דברים רק לפי התוצאה הסופית, ולא לפי קנה מידה של מאמץ והשתדלות. אך דע לך, יקירי, יותר משריבונו של עולם רוצה בניצחונותיך, יקר בעיניו עצם המאבק שלך! אם היית יודע כמה נחת רוח אתה עושה למעלה בשמים בכל מאבק, בכל קושי, בכל טיפה של זיעה, בכל התאמצות, היית מבין שהמאבק הזה – זהו בעצם הניצחון האמיתי, וזה הדבר היקר מכל בעיני הקב”ה. טעות איומה היא לחשוב ש’יום מוצלח’ הוא יום בו הכל הלך בקלות ובלי הפרעות בדיוק כמו שרציתי, ו’יום גרוע’ הוא יום בו היו לי קשיים, והפרעות, התמודדויות ומלחמות, ונאלצתי להיאבק ולהילחם. זהו השקר הגדול ביותר! ההפך הוא הנכון. חכמינו לימדונו ש”אחד בצער, ממאה שלא בצער” – כלומר, יקר בעיני ה’ דבר אחד קטן שאתה עושה מתוך קושי, מתוך ייסורים, מתוך התגברות על מכשולים, יותר ממאה דברים אחרים שנעשים במצבים נוחים ונעימים, בקלות ובלי התמודדות אמיתית. זכור זאת תמיד!”

 

 

בדיעבד או לכתחילה

רוני חש שהדברים הללו יכולים לשנות את כל הגישה שלו אל החיים ואל ההתמודדויות הקשות שעוברות עליו, אך עדיין משהו אחד הטריד אותו. “תראה, אני מבין שבכל מצב ובכל מקום יכול האדם לעבוד את ה’ באמת ולהתקרב אליו. אני מבין עוד שגם אם נופלים אין להתייאש וחייבים להמשיך ולנסות שנית, ושגם אם המאבק הוא קשה ביותר – הרי שעצם המאבק והמאמץ שלנו, הוא הדבר היקר ביותר בעיני ה’, אפילו אם נכשלים לפעמים. אבל למרות הכל, לפעמים מתרוצצת במוחי מין מחשבה כזו ש’לו היה אחרת – היה הרבה יותר טוב!‘ – ‘אם הייתי נולד למשפחה דתית היה יותר טוב ויכולתי לעבוד את ה’ טוב יותר’, ‘אם הייתי נמצא במקום אחר או במצב אחר היה יותר טוב’, ‘אם לא היו לי ההפרעה והקושי הזה היה הרבה יותר טוב’, ‘אם…’ “.

קולו של הזקן קטע אותו בפתאומיות, וסבר הפנים המחייך שלו הפך לרציני. “לא! לא! לא! זוהי מחשבת אסון. טעות נוראה. זה גורם לאדם לחורבן ממש”. הזקן קם ממקומו והחל להסתובב בחדר. “אם אדם חושב כך, לעולם הוא לא יהיה מרוצה מהמצב שלו, תמיד יצפה ויקווה בלבו למצב ה’אחר’, ש’אז יהיה יותר טוב’, תמיד ירגיש שכל חייו הם בעצם בדיעבד. כל השמחה אובדת. כל חדוות החיים נעלמת…

תקשיב לי טוב, יקירי, ואני מבקש שהדברים ייכנסו עמוק ללבך”, וכאן הזקן הגביה את קולו, “בחיים של יהודי אף פעם אין מצב של בדיעבד! של ‘היה יכול להיות יותר טוב’. הכל הוא רק לכתחילה שבלכתחילה, הכי טוב שיכול היה להיות! כל מצב, וכל ניסיון, כל קושי וכל התמודדות, מכוונת משמים עד לפרטי פרטים לטובת נשמתנו בצורה הטובה ביותר. עוד לפני שכל נשמה יורדת לעולם נקבע לה במדוייק באילו נסיונות, באילו התמודדויות, באילו מצבים היא תצטרך לעמוד, לצורך תפקידה ושליחותה בעולם, ועבור טובתה האמיתית לנצח נצחים. אומנם לנו בעולם הזה קשה לראות ולהבין כיצד, אך לו היינו עולים לשמים, והיינו זוכים לראות את הדברים מנקודת המבט השלמה והאמיתית – האלוקית, גם לו הייתה ניתנת בידינו אז הבחירה – אין ספק שכל אחד מאתנו היה בוחר לעצמו בדיוק את כל מה שיש לו עכשיו. לא פחות ולא יותר. אותה משפחה, אותו מקום, אותן יכולות ואותם כשרונות, אותן מגבלות ואותן הפרעות, אותם קשיים ואותם חסרונות. בדיוק כך, ולא אחרת”.

פתאום רוני שם לב לשעון. הוא נבהל. השעה הייתה 4:40 לפנות בוקר. עוד מעט הוא כבר צריך לקום לעבודה.

“סליחה שדיברתי כל כך הרבה”, התנצל הזקן, “לא אעכב אותך עוד. אומר לך רק דבר אחד. ישנן שתי מילים שמצד אחד הן שונות מאוד, ומצד שני דומות מאוד. המילים ‘גולה‘ ו’גאולה‘. המשמעות שלהן הפוכה לגמרי. ‘גולה‘ משמעותה סבל, צער, ייסורים. ו’גאולה‘ משמעותה חירות, אושר, שלוה. אך מבחינה לשונית, האותיות שלהן דומות מאוד. למעט הבדל אחד. ה- א’!  וכאן טמון סוד גדול. כדי להגיע מ’גולה‘ ל’גאולה‘, לא צריך להפוך את המצב מקצה לקצה, לא צריך לשנות את המציאות הקיימת. גם אם הגולה היא אותה גולה, והצרה היא אותה צרה, ברגע שמכניסים פנימה את ה- א’ – את ‘אלופו של עולם’ יתברך שמו, את הידיעה שאבינו שבשמים אוהב אותנו וחפץ בטובתנו, שהכל מכוון מאיתו עד לפרט הקטן ביותר, הרי שהגולה הופכת לגאולה, ומתוך החושך רואים אור גדול. בשביל זה אין צורך לשנות את המצב. די לשנות את ההסתכלות שלנו“.

 

הזקן ליווה את רוני אל הדלת ונפרד ממנו לשלום.

רוני רצה להודות לו, אך הזקן הקדים אותו בשבריר שניה, “תודה לך, בני, על שנתת לי את ההזדמנות לשוחח עם מישהו. כבר הרבה זמן לא דיברתי עם אף אדם”. הוא נטל את ידיו של רוני בכפות ידיו הגדולות והחמות, ורוני חש זרמים של חום העוברים ממנו אליו. פניו של הזקן האירו, “אני כבר לא בן אדם צעיר, אתה יודע. אינני יודע, עוד כמה זמן נותר לי… אבל אתה עוד צעיר, בני, כל החיים עוד לפניך…”.

פתאום הביט ברוני במבט מוזר וברק בלתי מוסבר עבר בעיניו הכחולות שהתמלאו בדמעות. הזקן היסס לרגע האם לומר משהו, אך לבסוף אמר: “היה לי פעם בן, בגילך, ממש כמוך…”, אך אז עצר בדיבורו. “לא חשוב. לא אלאה אותך בסיפורים. אתה עוד צריך ללכת לישון הלילה, יש לך בודאי יום עבודה עמוס מחר. לא אעכב אותך עוד. לך לשלום, בני, והקב”ה יצליח את דרכך”. 

הזקן התקרב לעברו של רוני, הגביה את פניו ונשק לו על מצחו.

 

רוני חצה את הכביש חזרה לעבר ביתו. כשהגיע לבניין סובב את ראשו וראה את הזקן עומד עוד בפתח ביתו ומביט בו.

רוני נכנס חזרה למיטתו. הפעם לא היו לו בעיות להירדם. הוא הניח את ראשו על הכר, ותוך רגע אחד נרדם. שארית הלילה עברה עליו בשינה מתוקה ומאושרת.

 

דרך חדשה

בבוקר שלמחרת קם רוני שמח וצוהל. הוא חש שנפשו יצאה למרחב. הכול נראה לו פתאום אחרת. השמים כחולים יותר, השמש זוהרת יותר, האוויר צלול יותר. אפילו ציוץ הציפורים נשמע לו עליז מתמיד.

כשהגיע לעבודה מפזם לו שיר ובירך את הנוכחים בברכת ‘בוקר נפלא’, שאל אותו אחד מהם “מה אתה מאושר כל כך? זכית בפיס?” רוני רק חייך ולא ענה, אך בלבו הדהדה התשובה, “לא, זכיתי במשהו טוב יותר!” הוא הרגיש שדרך חדשה נפתחה בפניו.

 

במשך כל יום העבודה וגם בדרך חזרה לביתו, חשב על הדברים הגדולים ששמע אתמול בלילה, עדיין מתקשה לעכל את מה שהתרחש בביתו של הזקן. ואז פתאום לא היה בטוח שכל זה קרה באמת, או שאולי היה זה רק חלום

‘אגש לביתו היום’, חשב לעצמו, ‘אדבר איתו שוב’.

 

אך כשהתקרב לבניין שלו ציפתה לו הפתעה.

שני שכנים עמדו ליד מודעה בכתב יד, שהייתה מודבקת על קיר הבניין. 

“מה קרה?” שאל אותם רוני.

“הזקן, מן הבית שממול”, ענה האחד.

“מה איתו?” שאל רוני בצעקה כמעט.

הוא נפטר הבוקר

אה, בן אדם מסכן. אף אחד לא הכיר אותו באמת, לא היו לו חברים. חבל, לא השאיר אחריו כלום. ההלוויה שלו מתקיימת עכשיו בבית הקברות שבקצה העיר. הי, בחור, לאן אתה רץ?…”

 

חסד של אמת

השמש עמדה לשקוע. זו הייתה הלוויה שקטה. קומץ של אנשים, קשישים בעיקר, ליוו למנוחת עולמים זקן אחד, שאף אחד מהם לא ממש הכיר. דממה שררה באוויר. אף אחד לא בכה. מלבד אחד. בחור צעיר, שעמד בצד ומירר בבכי נורא, כאילו היה זה אביו שנפטר. ‘אתה קרוב משפחה שלו?’, התפלאו הנוכחים, ‘בן? אחיין?’ הוא לא ענה. רק הנהן בראשו לשלילה. דמעות הציפו את עיניו. דמעות של הכרת הטוב. אחד המשתתפים הציע לו לומר משהו על הנפטר, אך המילים לא יצאו מפיו. מי שהיטה אוזן היה יכול לקלוט מתוך בכיו החנוק מילה אחת. מילה קטנה שביטאה את כל מה שרחש ליבו באותו הרגע: תודה!

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *