הצצה לעולם האחר

דניאל, בן 16, מספר: על חברוּת בין ילדים מעולמות שונים, על קינאה ותסכול כלפי העולם שכנגד, ועל סעודת ליל שבת אחת שמשנה את התמונה מקצה לקצה

“את עִידַן אני מכיר מאז שהיינו בני חמש. מהרגע הראשון שנפגשנו היה בינינו איזה ‘קליק’. כשירדתי מהמשאית שהובילה את המשפחה שלי יחד עם כל תכולת הבית הישן שלנו אל הדירה החדשה, הדבר הראשון שראיתי היה ילד קטן, בערך בגילי, עומד מתחת לעץ אלון רחב ענפים, ונועץ בי מבט סקרני. הוא היה בהיר שיער ורזה, ולבש מכנסיים כחולים קצרים וגופיית ספורט תואמת שעליה התנוסס המספר 17 ושם של איזו קבוצת כדורסל אמריקאית. בין שתי גומות החן שעיטרו את לחייו היה פרוש חיוך ידידותי ומזמין. בידו האחת החזיק כדור כתום חצי מנופח, ובשנייה קופסא שקופה שהכילה זרדים ועלים ירוקים, שבהמשך התברר לי שביניהם הסתובבו גם כמה חיפושיות וזחלים, שהיוו את התשתית לאוסף החרקים המפואר שטיפחנו שנינו בעמל רב במשך תקופה ארוכה. המשפחה שלו ושלי היו שתי הראשונות בבניין, ומהר מאד הפכנו לידידים בלב ובנפש. עשינו הכול ביחד. שיחקנו בכדור, טיפסנו על עצים, בנינו מחנות ודמיינו דמיונות, שיחקנו תופסת עם פרפרים ואספנו חיפושיות ושבלולים. בקיצור, היינו צמד חמד ממש.

כעבור כמה חודשים נכנסנו שנינו לכיתה א’. לא כל כך הבנתי למה ההורים שלנו שלחו אותנו לבתי ספר שונים למרות שכל כך אהבנו להיות ביחד. באותו שלב בחיים בכלל לא הבנתי שיש בינינו איזשהו הבדל. האסימון הראשון נפל לי כעבור כמה ימים כאשר אחר צהריים אחד ניגשתי לאמא שלי ושאלתי אותה בתמימות אופיינית לילד בן שש: “אמא, למה לעידן אין כיפה?”

אמא לא כל כך ידעה איך ‘לאכול’ את השאלה הזו, וראיתי שהיא מתלבטת מה לענות. כעבור כמה שניות של מחשבה יצאה מפיה התשובה “בגלל שעידן לא דתי”. לא הבנתי כל כך מה זאת אומרת ‘לא דתי’, אבל כדרכם של ילדים המשכתי לשאול “ולמה עידן לא דתי?” אמא חייכה במבוכה חיוך מאולץ ובהתה בתקרה, כאילו שמשם היא תוציא את התשובה. אחרי התלבטות ממושכת ענתה “כי ההורים שלו לא דתיים”. אני מצידי לא ויתרתי והמשכתי להתעקש “ולמה ההורים שלו לא דתיים?” בשלב הזה אמא באמת לא ידעה מה לענות, ולכן עשתה את מה שהורים תמיד עושים כשאין להם תשובות לשאלות של הילדים שלהם “דניאל, הכנת כבר שיעורי בית?” בזאת הסתיים הדיון שלנו.

 

עידן ואני  המשכנו להיות חברים למרות שלא למדנו יחד, אך ככל שעברו השנים ושנינו גדלנו, נתגלו בינינו ההבדלים. אומנם המשכנו להיפגש לפעמים אחרי הצהריים, לדבר ולעשות כל מיני דברים ביחד, אך עם הזמן הרגשנו שדרכינו נפרדות ואנחנו חיים בעולמות שונים. אני התחלתי ללמוד בישיבה תיכונית, ועידן למד בתיכון השכונתי שהיה חילוני לגמרי. לי היו את העיסוקים ותחומי ההתעניינות שלי, ולעידן היו את הדברים שלו. הוא היה מספר לי לפעמים מה עובר עליו ומה הוא עושה בחיים, ואני הייתי מספר לו על עצמי, אך בתוכנו הרגשנו שנינו שהקשר בינינו זה לא מה שהיה פעם. עידן התחיל להתלבש בצורה שונה, הוא היה מסופר בצורה אופנתית ושערו הבלונדיני היה משוח לאחור בג’ל מבריק. לעיתים קרובות ראיתי אותו מגיע לבניין רכוב על האופנוע שלו כשמאחוריו יושבת לה איזו בחורה, כשהם בדרך למסיבה או אירוע חברתי. עם הזמן המפגשים שלנו הפכו להיות יותר ויותר נדירים, עד שהתבטאו בעיקר בפגישות אקראיות בחדר המדרגות. אבל בדבר אחד לא היה לי מעולם ספק. עידן ידע איך לעשות חיים! הוא היה בחור יפה וחברותי עם המון קסם אישי, ותמיד היה מוקף בידידים וידידות. הוא אהב לבלות וליהנות, לזרום עם החיים, וידע לקחת מהם את כל מה שיש להם להציע. החיים שלי, לעומת זאת, היו אפורים למדי. הייתי ילד טוב כזה, אתם יודעים. אחד שמקשיב לאבא ואמא, לומד למבחנים, עושה שיעורי בית, מדריך בסניף. שום דבר מסעיר או יוצא דופן. מאז שאיילה ואני הגענו להחלטה להיפרד לפני חצי שנה, גם חברה לא הייתה לי (טוב, זה סיפור בפני עצמו שאני צריך לספר לכם עליו בנפרד פעם, אז בואו נעזוב את זה בינתיים). בקיצור, שום חוויות מיוחדות במינן או משהו ששווה לספר עליו.

 

לא נעים להודות אבל לפעמים פשוט קינאתי בעידן. הוא היה חי בכזה חופש. עושה תמיד מה שבא לו, מתי שרצה, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד או להתנצל על שום דבר. סרטים, ים, מסיבות, ריקודים, בנות, ימי חול, סופי שבוע. הכול הולך. אצלי לעומת זאת הכול כל כך מסובך ומחושב. לא הכול מותר, לא תמיד עושים מה שרוצים, וגם כשעושים יש מניעות ועיכובים. הדת מטילה עליך כל כך הרבה הגבלות ואיסורים מצד אחד, ומצוות ומחויבויות מצד שני, שהרגשתי שאי אפשר באמת ליהנות מהחיים. תבינו, זה לא שלא הייתי מאמין או משהו. ממש לא. אבל מה לעשות, לקום כל בוקר לתפילת שחרית גם כשאתה מה זה עייף, לשבת מול הגמרא בְּסֵדֶר ערב ולהתעקש ללמוד רש”י ותוספות גם כשזה ממש לא בראש שלך, זה לא קל בכלל. לא יפה להגיד, אבל לפעמים חשבתי לעצמי, כמה החיים היו יכולים להיות קלים ונעימים אם רק… (ובאמת סליחה שאני אומר את זה, אבל תרשו להיות גלוי לב) – לא הייתי נולד דתי. כן, אם רק היו לי חיים פשוטים כמו של… עידן. בלי עול ומחויבות, בחופש גמור ומוחלט, בלי מעצורים. פשוט נהדר, לא?

אני מניח שאתם אומרים לעצמכם עכשיו “מה הבעיה שלו? אם הוא לא רוצה להיות דתי, לא צריך, שלא יהיה, מי מכריח אותו?” זה לא ככה. אני באמת מאמין בדרך של הדת. אם אנסה ליום אחד לזרוק הכול תמיד ארגיש שאני עושה טעות ומפספס. אבל לפעמים עולות בי מחשבות שאם רק הייתי נולד למשפחה אחרת, בלי כל הסיבוכים האלו, הכול היה יכול להיות הרבה יותר פשוט. אני לא צודק?

 

אני זוכר ערב אחד שיצאתי מהבית בדרך לתפילת ערבית. בפתח הבניין פתאום ראיתי למולי את עידן מתקרב ולצידו בחורה חדשה שלא הכרתי (לא הזכרתי את זה קודם, אבל אין ספק שלעידן ‘הלך’ טוב עם בנות. הוא היה בחור מבוקש, וכל כמה זמן ראיתי אותו מסתובב עם מישהי אחרת). הם צעדו לעברי באיטיות, חבוקים. הרגשתי איזו צביטה בלב. בחצי השנה האחרונה תמיד כשאני רואה זוגות ביחד זה מזכיר לי אותי ואת איילה וכל הזיכרונות על מה שהיה בינינו צפים ועולים (סליחה שאני שוב חוזר לנושא הזה אבל הקטע הזה פשוט יושב לי על הלב. אולי פעם עוד אספר לכם את הסיפור השלם שלנו, ואז אולי תבינו…). עידן בֵּירך אותי לשלום בחיוך, והציג אותי לפני החברה שלו. “תכירי, זה דניאל, חבר שלי”. הבחורה שיגרה לעברי חיוך, והושיטה לעברי את ידה “נעים מאוד, דניאל, אני נַטָלִי”. הייתי בדילמה. מה עושים?… להושיט לה יד בחזרה… או שאולי לא… ומה אם היא תיעלב מִזֶה… למזלי עידן שם לב למחשבות שמתרוצצות במוחי וחילץ אותי ממבוכתי. הוא משך את ידה לאחור ואמר לה “תעזבי, נטלי, דניאל דתי. הוא לא לוחץ יד לבנות”. נטלי צחקקה כאילו הוא סיפר איזו בדיחה “מה, באמת? סליחה, לא ידעתי”. אולי סתם נדמה לי, אבל הייתה לי תחושה שנימה של לעג הייתה מעורבת בקולה. הרגשתי אידיוט. הסתכלתי בשעון, מנסה למצוא מוצא מן הסיטואציה המביכה, ופלטתי “אוי, תסלחו לי, אני חייב לזוז, אני מאחר לתפילה”. “אין בעיה”, אמר עידן בהבנה, “גם אנחנו חייבים לזוז. אנחנו בדרך למסיבה. היא מתחילה ממש עוד כמה דקות”. הפניתי להם את הגב והתחלתי לצעוד לבית הכנסת, מנסה להאיץ את צעדיי אבל מרגיש כאילו אבנים כבידות ממלאות את הנעליים שלי. אם אתם חושבים שהתפללתי בכוונה את אותה תפילת ערבית, אתם טועים. ממש לא. המחשבות שלי טיילו במקום אחר לגמרי. באיזו מסיבה עם אורות מהבהבים… מוזיקה רועשת… זוגות רוקדים… אוף!

 

כל זה קרה ביום רביעי. כעבור יומיים עידן ואני נפגשנו שוב. זה היה בליל שבת. חזרתי מהתפילה בבית הכנסת יחד עם אבי ואחיי הקטנים, ובדיוק עידן הגיע עם האופנוע שלו והחנה אותו ליד גדר הבניין. העפתי בו מבט. הפנים שלו היו נפולות לגמרי. לא היה צריך להיות גאון כדי לראות שמשהו לא טוב עובר עליו. “מה קורה, עידן?” גיששתי בעדינות “אתה מרגיש טוב?”

“עזוב, לא משהו מיוחד”, אמר בקול נמוך והשפיל מבט “נטלי ואני נפרדנו”.

בלב שלי חשבתי לעצמי ‘נו, מילא. זה לא כזה אסון. כבר כמה זמן אתם ביחד? שבוע? עשרה ימים? אני בטוח שתוך שלושה ימים כבר תסתובב עם מישהי אחרת…’, אבל שתקתי. לא רציתי לִזְרוֹת לו מלח על הפצעים. אני יודע כמה כואב להתנתק ממישהו שאוהבים (איילה ואני, זוכרים?). עידן שלף מכיסו מפתח ופנה לעבר הבית שלו, שחלונותיו היו חשוכים ושקט מעיק עטף אותו. לא סיפרתי לכם, אבל ההורים של עידן התגרשו לפני שמונה שנים. אמא שלו עברה לגור בעיר אחרת, ולקחה איתה את אחותו ליהי. עידן נשאר לגור עם אבא שלו, שהיה סמנכ”ל של חברת הייטק מצליחה באזור השרון. הוא היה מבלה הרבה בנסיעות עסקים לאירופה, ועידן היה נשאר לבד בבית. עידן קיבל ממנו כל דבר שרק היה מבקש. כסף, באמת שלא היה חסר לו. משפחה, דווקא כן. הוא נעץ את המפתח בחור המנעול וניסה לפתוח את הדלת, אבל אני אחזתי בידו השנייה “בוא אלי, עידן. אנחנו אוכלים עכשיו סעודת ליל שבת”.

“עזוב, לא צריך”, הוא ניסה לדחות אותי “אני לא רעב”.

“מי דיבר בכלל על אוכל?”, התעקשתי, “בוא נבלה קצת זמן ביחד, אתה יודע”,  קרצתי לו, “לזכר הימים הטובים שלנו…”

עידן התלבט לרגע ולבסוף נכנע “או קיי, מה שתגיד”.

למרות שאנחנו מכירים כבר שנים, עידן מעולם לא היה אצלי בסעודת שבת. הייתם צריכים לראות את ההלם שקיבל כשנכנסנו יחד פנימה. השולחן היה ערוך בכל טוב, בראשו היו מונחות החלות עטופות במפית לבנה עם רקמה צבעונית, לצידן גביע הכסף ובקבוק היין, ובמרכז השולחן שמונת נרות השבת בוהקים ומאירים. כל המשפחה כבר עמדה סביב לשולחן ושרה ‘שלום עליכם’. אמא ואבא עמדו משני צידי השולחן, ובצדדים כל האחים והאחיות שלי. אופיר, בועז, אסתי, נועה ואיתמר הקטן. עידן עמד שם נדהם. כנראה שמעולם לא נתקל בסיטואציה משפחתית שכזו. תפסנו את מקומנו ליד השולחן ועברו כמה דקות עד שהתחלתי להבין שֶמַה שבשבילי זה בסך הכול עוד סעודת שבת רגילה, בשבילו זה דבר יוצא דופן לגמרי. הוא האזין מרותק כולו לקידוש, לזמירות השבת, לשיחות והסיפורים שבין בני המשפחה. וכשאיתמר, אחי הקטן, אמר דבר תורה ששמע בגן שלו, עידן הקשיב לו פעור פה, ממש כאילו הוא צופה באיזה סרט מתח בקולנוע (רק הפופקורן חסר לו, חשבתי לעצמי…).

כשהסעודה הסתיימה הזמנתי את עידן לסיבוב קצר ברחוב לשאוף קצת אוויר. פתאום כאילו  נפתח אצלו איזה סכר. הוא דיבר ודיבר ולא הפסיק. הוא סיפר על הגירושין של ההורים שלו, על כך שמעולם לא הייתה לו אוירה משפחתית באמת. גם כשהיו יחד, ליל שבת זה היה זמן לבילויים בחוץ או לצפייה בטלוויזיה. שבת, בשבילם, לא הייתה שונה בהרבה מסתם עוד יום בשבוע. עידן היה מלא כעס על אבא שלו שתמיד עסוק בעסקים שלו, וכל מה שמעניין אותו זה רק כסף וכסף וכסף. “אתה לא יודע איזה מזל יש לך”, אמר בהתרגשות, “שיש לך משפחה כזו, עם כל כך הרבה אחים קטנים (מוזר, תמיד הייתי בטוח שאחים קטנים זה דבר מעצבן…), שאתם עסוקים בדברים האמיתיים של החיים, שיש לכם שבת, ותפילה, ותורה וכל הדברים האלו. הלוואי שהיה לי אפילו משהו מזה…”

הייתי המום. הרי אני הייתי זה שתמיד קינא בעידן על המזל הטוב שלו. אף פעם לא תיארתי לעצמי שהוא חושב שדווקא אני הוא בן המזל. כשנפרדתי ממנו ליד דלת הבית שלו, פתאום הרגשתי שאני ממש מרחם עליו. בשום פנים לא הייתי רוצה להתחלף איתו.

 

ביום רביעי באותו שבוע נפגשנו שוב. זו הייתה שעת ערב, ואני שוב יצאתי לתפילת ערבית. בפתח הבניין ראיתי את עידן ולצידו… נכון מאוד! בחורה חדשה. הוא הציג אותי בפניה. “תכירי, ענבל, זה דניאל, חבר שלי”. הייתי בטוח שבזה תסתיים ההיכרות שלנו ואני אמשיך לדרכי, אבל מסתבר שעידן היה רק בתחילתו של הנאום שלו “את חייבת לשמוע משהו, ענבל. הייתי בבית שלו בליל שבת האחרונה והיה ממש ממש מדהים. איזה יופי היה כשאבא שלו שר לאמא שלו מין שיר מיוחד כזה… נו, איך קראו לזה?…’אשת חיל’, כן… וכל הילדים שרו כל מיני זמירות ותפילות ואמרו דברי תורה… אפילו האח הקטן מהגן… וואו, חבל שלא ראית את זה, זה היה פשוט ענק”. ענבל הנהנה בראשה בהבנה. “כן, אני מכירה את זה. סבא וסבתא שלי דתיים. פעם הייתי עושה אצלם הרבה שבתות. כשהייתי קטנה גם אני רציתי להיות דתייה, אבל בינתיים לא היה לי את האומץ בשביל זה. מי יודע, אולי יום אחד גם אני אצליח…”

הייתי מופתע. לתגובה כזו באמת לא ציפיתי.

“אם תרצו, אתם מוזמנים לבוא אלינו השבת”, הצעתי, “אמא שלי נורא אוהבת אורחים, באמת”.

הם הסתכלו זה על זו. נראה היה שהרעיון מצא חן בעיניהם.

הצצתי בשעון. אוּפְּס. עכשיו אני ממש מאחר לערבית. “סליחה, אני חייב לרוץ, אני מאחר לתפילה”, אמרתי. “כן, כן, תלך מהר”, אמר עידן, “חבל שתפסיד”. הסתובבתי ללכת כשהמבטים של שניהם מלווים אותי.

וואו, איזו תפילה זו הייתה”.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *