– אבא ואמא. ביטלתי את החברות שלנו בפייסבוק לא בגלל שאני לא רוצה אתכם קשר. אני פשוט צריך את המרחב האישי שלי. לשמור את המקום שלי עם החבר’ה בלי שמבוגרים יסתובבו שם כל הזמן. אל תדאגו זה לא בגלל שאני מנסה להסתיר דברים ‘נוראיים’ שאני עושה שם. גם לפיצה או למגרש לא היה מתאים לי שתבואו איתנו.
– כשאני אומר לכם “לכולם מרשים לחזור אחרי שתים-עשרה/להחזיק אייפון/לצאת לשבוע טיול ברמת הגולן…” אל תקחו אותי קשה מידי. ברגעים אלו ממש, המשפט הזה נשמע בעוד שלושים ושניים בתים. ואתם, שוב ושוב ושוב, בולעים את הפיתיון. יו, כמה שאתם תמימים לפעמים…
– אני צריך שתציבו לי גבולות. דעו שגם אם אני חוצה אותם לפעמים, אני לא מתעלם מהם לגמרי. אני תמיד משתדל לשמור איתם על קשר עין גם אם לקחתי כמה צעדים שמאלה.
– תעשו טובה, תהיו עקביים. אם החלטתם על משהו, לכו על זה. אל תתקפלו ואל תגמגמו בגלל הלחצים שלי. זה מבלבל אותי. זה גורם לי לאבד את הביטחון שיש כאן מבוגר אחראי שיודע מה טוב ומה נכון. אתם גם יכולים להיות בטוחים שכניעה ללחצים בפעם הזאת, לא תעשה את זה קל יותר עבורכם בפעם הבאה. להפך.
– כדאי לכם גם להיות קצת יותר מתואמים ביניכם. כשאבא אומר ככה ואמא אומרת אחרת, אנחנו הילדים – חוגגים…
– פה ושם אני קולט משהו מהנאומים וההטפות שלכם. אבל אתם יודעים מה הכי חזק? מה שאתם משדרים לי בעצם החיים שלכם. אם אתם טוחנים לי על ערכים ואידאלים אבל שולחן שבת שלנו נראה כמו מועדון רכילות שכונתי, ועניני כספים, פוליטיקה וסכסוכי שכנים הם המנה הראשונה, העיקרית והקינוח, אני קולט מצוין את המסר… כשאתה הולך, אבא, לשיעור דף יומי, קרוע אחרי יום עבודה, גם אם בסופו של דבר תירדם שם על הספר, זה מזיז לי משהו בלב לכיוון הנכון יותר מאשר אלף שיחות על חשיבות לימוד תורה.
– אל תעירו לי בנוכחות אנשים זרים, אם אתם לא מוכרחים. יהיה לי הרבה יותר קל לקחת לתשומת ליבי אם תדברו איתי בשקט ובפרטיות.
– אשמח אם תשתפו אותי בעולם שלכם. תשאלו מה דעתי על מה שקרה לכם, תתייעצו (אפילו ב’כאילו’). זה נותן לי הרגשה שאני אדם בוגר ושדעתי חשובה לכם.
– אל תיבהלו מהתשובות האסאמאסיות המעצבנות שלי: ‘סתם’, ‘כלום’, ‘בסדר’, ‘לא יודע’, ‘סבבה’ וגם לא מהשימוש הרב ב’כזה’ ו’כאילו’. גם אל תאבדו את העשתונות ממשפט המחץ שלי: “נו, די אמא, תפסיקי לחפור”. זאת השפה שלי גם אם לא בא לכם לעשות לה לייק. אם זה יגרום לכם להפסיק לשאול ולהתעניין בי, אתאכזב מאוד.
– יש לי לפעמים מצבי רוח. אני לא מת על זה אבל גם לא מת מזה. נסו לעזור לי לראות דברים בפרספקטיבה, להבין שדברים הם לא שחור או לבן, תנו לי רעיונות איך לשמח את עצמי, או אפילו סתם תהיו מוכנים לסבול אותי עד שזה יעבור לי (די מהר, אל תדאגו).
– אל תירתעו מלדבר איתי על נושאים אינטימיים. אחרי כל מה שקראתי וצפיתי נדמה לי לפעמים שאני כבר מבין בנושא יותר מכם. ובכל זאת נדמה לי שאת נקודות המבט האמיתיות בחיים לא אקלוט מכל האינטרנט והסרטים. יש דברים שאני צריך לשמוע מכם, ועדיף כמה שיותר מוקדם.
– לא פעם אני רואה אתכם רבים ומתווכחים לפנינו, הילדים. חבל שכמעט תמיד את האהבה שלכם אתם שומרים למקומות הפרטיים שלכם ואנחנו מחמיצים אותה. אין לכם מושג כמה מילים ומעשים של אהבה ביניכם (חיבוק, מחמאה, כינוי חיבה) תורמים לנו.
– אל תחשבו שהתנצלות היא למטה מכבודכם. אם טעיתם בקשר אלי ופגעתם ללא הצדקה, התנצלות כנה תגרום לי להעריך אתכם מאוד, וגם ללמוד לעשות את זה יום אחד בעצמי.
– אל תחששו לספר על הטעויות שלכם. לא אעריך אתכם פחות בגלל זה. להפך. אעריך את הכנות. אשמח גם לשמוע איך התגברתם עליהן ולאן זה הביא אתכם.
– אני אוהב התנסויות, דברים חדשים ואפילו קצת סיכונים. זה חלק מהגיל, מה לעשות. אני צריך את זה כמו אוויר לנשימה. האם תהיו מסוגלים להכיל כמות מסוימת של שטויות? האם תאפשרו לי ליפול ולטעות וללמוד מהניסיון של עצמי?
– אל תנסו להגן עלי מפני תוצאות מעשיי. לפעמים עלי ללמוד דברים בדרך הקשה.
– אל תשכחו באיזו מהירות אני גדל. אני רואה שאתה עדיין לא קולט, אבא, שאני כבר עוקף אותך בחצי ראש…זה בוודאי קשה לכם להתאים את עצמכם לקצב שלי. אנא נסו.
– ואחרון חביב, עשו טובה, רחמו עלי. תדאגו שהאינטרנט בבית יהיה מוגן. אני מתבייש לבקש מכם דבר כזה כדי שלא תתחילו לתחקר ולשאול, אבל אתם מספיק חכמים להבין לבד. כשהוא פרוץ – אני גמור. כל הכסף שאתם משקיעים בישיבה התיכונית היוקרתית שלי יורד לטימיון בגלל החלקות של רגע אחד.
– ובסופו של דבר, שמרו על עצמכם בריאים, שלמים ומאושרים. אני כל-כך זקוק לכם. אין לי הורים אחרים. אתם המתנה הגדולה ביותר שאלוקים נתן לי.
בהשראת good housekeeping
