תפריט
מאז שהתחיל חודש אלול מדברים אצלנו כל הזמן בישיבה על הנושא של תשובה. הביאו לנו שיחות של אנשים שעשו מהפך
אני אוהבת לדבר. מאוד. עם הרבה אנשים, על המון נושאים. אני בן אדם חברותי ותמיד מוקפת בבנות. אני טיפוס מצחיק
שמעתי פעם פתגם שאומר "כל ההתחלות קשות". לא יודע למה, אבל אצלי זה בדיוק הפוך. קל לי נורא להתחיל. אני
אני לא יודע אם נולדתי ככה או שפיתחתי את זה עם השנים, אבל השורה התחתונה היא שאני פשוט עצלן.
מאז שאני מכיר את עצמי יש לי "עיניים גדולות". אף פעם לא מסתפק במה שיש לי. תמיד פוזל הצידה ונמשך
לפעמים יש לי הרגשה שצרות נדבקות אלי כמו אל מגנט. איך שאני נחלץ מאחת, נופלת עלי השניה. בעבודה, בבית, עם
לפעמים יש לי הרגשה שצרות נדבקות אלי כמו אל מגנט. איך שאני נחלץ מאחת, נופלת עלי השניה. בעבודה, בבית, עם
ת'אמת, אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של השמחה. זה משהו שנולדים איתו? מין מתנה משמים שפשוט מוּבְנֵית אצלך
שלום לכם, קוראים לי מֶני, אני בן 15, ולומד בישיבת תיכונית באזור המרכז. לקום בבוקר מעולם לא היה דבר קל
אוף, אני בְּדִיכּי. לא יודע מאיפה זה בא לי. לא נכשלתי באף מבחן (לפחות בשבוע האחרון…), ואף אחד לא אמר
אני מתגורר בישוב קטן. אנחנו בסך הכול חמישה עשר בנים ובנות בנוער של הישוב. אחד מהחבר'ה כבר שנה מתרחק מהקטע
שאלה: מאז שאני מכיר את עצמי יש לי "עיניים גדולות". אף פעם לא מסתפק במה שיש לי. תמיד פוזל הצידה
במאמר "מלחמת עשר השנים" הסברנו את פשר המושג הזה, ואת הקונפליקט שמצוי בו הנוער הדתי, שנאלץ לעמוד בהתמודדות ממושכת וארוכת
עולם מחפש אהבה אם חיזר מן המאדים היה נוחת במפתיע בכדור-הארץ, ואחרי כמה שעות של התאקלמות והתרשמות היינו שואלים אותו:
"היברו? אסקיוז מי מיסטר, היברו?" "יס", אמרתי בהפתעה. ההומלס הזה לא נראה שונה מעשרה אחרים שרבצו ברחוב הנידח בבוסטון, מסצ'וסטס.
זו הייתה שעת צהריים. סיימתי כמה סידורים נחוצים בעיר, והתחלתי לצעוד חזרה בדרך לביתי. פסעתי בנחת לאורך הרחוב המרכזי בעיר,
את הסיפור הבא סיפר לי ידיד טוב שלי, עורך דין ידוע ומצליח, העוסק בתחום של אישות ומשפחה. במסגרת עבודתו הוא
זה היה עוד יום שגרתי בלשכת הנישואין במשרדי הרבנות באחת הערים באזור המרכז. הרב ישב מאחורי שולחנו ועבר על ערימה
המחסום הגדול ביותר אצל צעירים רבים מלהתחבר ולהזדהות עם דרך החיים של התורה נמצא דווקא (ואני לא מפתיע אתכם, נכון?)