תוכן איכותי לנשמה

אני מתגורר בישוב קטן. אנחנו בסך הכול חמישה עשר בנים ובנות בנוער של הישוב. אחד מהחבר'ה כבר שנה מתרחק מהקטע

לכל אחד יש תחביב. משהו שהוא אוהב לעשות כדי להעסיק את עצמו. עלי אומרים שהתחביב שלי זה להתלונן. בבית קוראים

שאלה: מאז שאני מכיר את עצמי יש לי "עיניים גדולות". אף פעם לא מסתפק במה שיש לי. תמיד פוזל הצידה

במאמר "מלחמת עשר השנים" הסברנו את פשר המושג הזה, ואת הקונפליקט שמצוי בו הנוער הדתי, שנאלץ לעמוד בהתמודדות ממושכת וארוכת

עולם מחפש אהבה אם חיזר מן המאדים היה נוחת במפתיע בכדור-הארץ, ואחרי כמה שעות של התאקלמות והתרשמות היינו שואלים אותו:

"היברו? אסקיוז מי מיסטר, היברו?"  "יס", אמרתי בהפתעה. ההומלס הזה לא נראה שונה מעשרה אחרים שרבצו ברחוב הנידח בבוסטון, מסצ'וסטס.

זו הייתה שעת צהריים. סיימתי כמה סידורים נחוצים בעיר, והתחלתי לצעוד חזרה בדרך לביתי. פסעתי בנחת לאורך הרחוב המרכזי בעיר,

את הסיפור הבא סיפר לי ידיד טוב שלי, עורך דין ידוע ומצליח, העוסק בתחום של אישות ומשפחה. במסגרת עבודתו הוא

זה היה עוד יום שגרתי בלשכת הנישואין במשרדי הרבנות באחת הערים באזור המרכז. הרב ישב מאחורי שולחנו ועבר על ערימה

המחסום הגדול ביותר אצל צעירים רבים מלהתחבר ולהזדהות עם דרך החיים של התורה נמצא דווקא (ואני לא מפתיע אתכם, נכון?)

האתגר אני מבקשת לפתוח בחוויה שחוויתי השבוע בשיחה בכיתה י"ב באחת האולפנות בארץ. את הדיון בכיתה פתחתי בשאלה הנועזת מעט:

את רון הכרתי באופן אקראי כשכוס הקפה שלי נשפכה על הסיכומים שלו בנושא משוואות ליניאריות עם שלושה נעלמים. זה היה

שאלה: לכל אחד יש תחביב. משהו שהוא אוהב לעשות כדי להעסיק את עצמו. עלי אומרים שהתחביב שלי זה להתלונן. בבית

שאלה: אוף, אני בְּדִיכּי. לא יודע מאיפה זה בא לי. לא נכשלתי באף מבחן (לפחות בשבוע האחרון…), ואף אחד לא

שאלה: ת'אמת, אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של השמחה. זה משהו שנולדים איתו? מין מתנה משמים שפשוט מוּבְנֵית

שאלה: כלום לא הולך לי. אני גרוע בלימודים, בקושי יש לי חברים, המשפחה שלי מעצבנת, אני לא טוב בשום דבר.

שאלה: אני לא יודע איך זה קורה לי. אני נכנס לאינטרנט רק לדקה ופתאום מגלה שעברו שעה או שעתיים. וזה

שאלה: לא מבין מה הקטע הזה של יציאת מצרים רלוונטי אלינו עכשיו. זה אולי נחמד בתור סיפור פרה-היסטורי על משהו

שאלה: אני יודע שאנשים לא אוהבים לקבל ביקורת, אבל מה לעשות שאצלי זה בדם. אני טיפוס פרפקציונסט, עם שאיפות גבוהות

ריבון העולמים! כפי הידוע לך אני יהודי ירא שמים, אך עדיין מרגיש שחסר לי משהו בחיים… אנא הטל עלי משימה

שאלה: אני דחיין מקצועי. הכלל שלי בחיים הוא "אל תדחה למחר – מה שאפשר לדחות למחרתיים". בלימודים, בסניף, בבית. איפה

בתי גלי הייתה בת ארבע כאשר ערב אחד היא הפתיעה אותי תוך כדי טיול במדרחוב בירושלים. "אבא, אני רוצה שקל",