מידות

אני אוהבת לדבר. מאוד. עם הרבה אנשים, על המון נושאים. אני בן אדם חברותי ותמיד מוקפת בבנות. אני טיפוס מצחיק ושנון, ויש לי לפעמים יציאות

מאז שהתחיל חודש אלול מדברים אצלנו כל הזמן בישיבה על הנושא של תשובה. הביאו לנו שיחות של אנשים שעשו מהפך בחיים שלהם, שמענו כל מיני

מי שמסתכל עלי מבחוץ מתרשם ממני בתור בחור מוביל ודומיננטי, אבל האמת היא שאני מה זה נגרר. אני מאוד מושפע מכל מה שאנשים אומרים ואפילו

אני טיפוס פסימי. תמיד רואה את חצי הכוס הריקה. תמיד בטוח שלא אצליח והכול יתפגשש. נכון שלא כיף לחיות בצורה כזו אבל ככה אני לא

מגיל צעיר אני סובלת מפחדים. מִמַה? מחושך, ממפלצות, מרופאי שיניים, מגבהים וזה לא הכול. למרות שאני כבר לא ילדה קטנה, עדיין יש דברים שמפחידים אותי

בהרבה הזדמנויות אנשים מבקשים ממני טובה. בלימודים, בבית, בין החבר'ה. העניין הוא שאצלי כל בקשה כזו מקפיצה אוטומטית את המחשבה – 'מה יוצא לי מזה?'.

קשהלי כשאומרים לי מה לעשות. אני רוצה להחליט לבד על החיים שלי ולעשות מה שאני בוחר ולא שאחרים מכתיבים לי. אלא שהרבה פעמים אני מוצא

מכירים את ה'ליצן של הכיתה'? זה שתמיד יודע לתקוע את המשפט הנכון, להשחיל הברקה מתוחכמת, ולהשכיב את כולם מצחוק? זה אני. ככה תמיד הייתי. אולי

הרבה פעמים במהלך היום אני מרגיש כעס. כשמפריעים לי לישון בהסעה, כשהמורה דופק אותי בציון, כשאמא שלי לא מוכנה לתת לי כסף. אני מרגיש שאני

אני דחיין מקצועי. הכלל שלי בחיים הוא "אל תדחה למחר – מה שאפשר לדחות למחרתיים". בלימודים, בסניף, בבית. איפה שרק אפשר. כשהמורה נותן שיעורי בית