מידות

מי שמסתכל עלי מבחוץ מתרשם ממני בתור בחור מוביל ודומיננטי, אבל האמת היא שאני מה זה נגרר. אני מאוד מושפע מכל מה שאנשים אומרים ואפילו

אני טיפוס פסימי. תמיד רואה את חצי הכוס הריקה. תמיד בטוח שלא אצליח והכול יתפגשש. נכון שלא כיף לחיות בצורה כזו אבל ככה אני לא

מגיל צעיר אני סובלת מפחדים. מִמַה? מחושך, ממפלצות, מרופאי שיניים, מגבהים וזה לא הכול. למרות שאני כבר לא ילדה קטנה, עדיין יש דברים שמפחידים אותי

בהרבה הזדמנויות אנשים מבקשים ממני טובה. בלימודים, בבית, בין החבר'ה. העניין הוא שאצלי כל בקשה כזו מקפיצה אוטומטית את המחשבה – 'מה יוצא לי מזה?'.

קשהלי כשאומרים לי מה לעשות. אני רוצה להחליט לבד על החיים שלי ולעשות מה שאני בוחר ולא שאחרים מכתיבים לי. אלא שהרבה פעמים אני מוצא

מכירים את ה'ליצן של הכיתה'? זה שתמיד יודע לתקוע את המשפט הנכון, להשחיל הברקה מתוחכמת, ולהשכיב את כולם מצחוק? זה אני. ככה תמיד הייתי. אולי

הרבה פעמים במהלך היום אני מרגיש כעס. כשמפריעים לי לישון בהסעה, כשהמורה דופק אותי בציון, כשאמא שלי לא מוכנה לתת לי כסף. אני מרגיש שאני

אני דחיין מקצועי. הכלל שלי בחיים הוא "אל תדחה למחר – מה שאפשר לדחות למחרתיים". בלימודים, בסניף, בבית. איפה שרק אפשר. כשהמורה נותן שיעורי בית

אני יודע שאנשים לא אוהבים לקבל ביקורת, אבל מה לעשות שאצלי זה בדם. אני טיפוס פרפקציונסט, עם שאיפות גבוהות ורצון שהכול יהיה הכי טוב שרק

לא מבין מה הקטע הזה של יציאת מצרים רלוונטי אלינו עכשיו. זה אולי נחמד בתור סיפור פרה-היסטורי על משהו שקרה לפני אלפי שנים. אבל למה