אני רוצה לשאול אותך, האם להיות אדם דתי, מאמין, משמעות הדבר ליהנות פחות מהחיים? להפסיד הרבה מהדברים הטובים ושהכיף שבעולם כי זה לא לפי ההלכה?
"הדתיים הם פרסומת גרועה לאלוקים" אמר פעם מישהו, ובמידה מסויימת בצדק.
על המהפך המדהים שמתרחש בשקט בשקט בתיכונים הדתיים. על האנשים שמנסים לגלות את השיטה להגיע ללב של החבר'ה שמתים למישהו שידבר אליהם סוף סוף בשפה שלהם. ולא פחות מזה על השאלה הזועקת – איך ייתכן שאנחנו מתאמצים כל כך להחזיר עוד חילוני בתשובה אבל מרשים לעצמנו לאבד כל שנה אלפי חבר'ה דתיים בגלל הזנחה והתעלמות?! וגם – למה שוב שוכחים את הבנות…
קלדרון היא דוגמא קטנה לתופעה רחבה. בלי שהרגשנו צומח מאחורי גבינו עולם שלם של 'בתי-מדרש חילוניים' (כדוגמת עלמא, אלול, ישיבת בינה ועוד), שעוסקים מבלי להתבייש במקורות היהודיים – תנ"ך, מדרשי חז"ל, תלמוד ואפילו קבלה. הם לא רואים עצמם מחוייבים להלכה ולקיום מעשי של הנלמד, והם חשים בני חורין לפרש ולנתח את הכתוב גם בניגוד למסורת ולפרשנות הדורות הקודמים.
"ההקצנה הדתית" מפרנסת את כותרות העיתונים בעת האחרונה במינון גובר והולך.
"כי זה בארמית", "כי זה קשה", "כי זה משעמם", "כי הר"מ לא יודע ללמד" וזוהי רק ההתחלה…
אם חשבת עד היום שאלו הסיבות שבגללן קשה לך להתחבר לגמרא, דע לך, ידידי, שאתה מחפש במקום הלא נכון.
הסיבה נמצאת במקום אחר לגמרי.
האמת היא שאתה יודע את זה, אבל אולי נוח לך יותר להתעלם.
מהי הסיבה האמיתית שבגללה צעירים היום לא מתחברים לגמרא?