בני אדם מאוד אוהבים להתלונן, לקטר ולבוא בטענות.
אך הרבה פעמים כל ה'חמיצות' הזו היא רק סימפטום לבעיה שורשית יותר.
פרשת השבוע מצביעה בדיוק על הנקודה.
איך להסביר את העובדה שדווקא שבט לוי שזכו להיות משרתי השם במקדש לא זכו לברכת הריבוי והיו השבט הקטן ביותר? מה אפשר ללמוד מכך לגבי ההתמודדויות והקשיים שלנו?
הנטייה האנושית היא לראות את החסרונות ולהתמקד ברע, ואל הטוב להתייחס כשולי ומובן מאליו. המציאות האמיתית שונה בתכלית. מהי הפרופורציה האמיתית בין האור לחושך ואיך כל זה קשור לפרשת השבוע?
תינוק בא לעולם בידיים קפוצות. כל החיים הוא לומד ´לשחרר´. המשימה הזו אינה פשוטה כלל וכלל, אבל היא יכולה ליצור מהפך בחיים… – הארה קטנה לפרשת בהר
בגיל שנה לימדו אותנו לדבר. אף אחד מעולם לא לימד אותנו לשתוק.
ובעולם מתוקשר שבו יש שטף אדיר של מילים – הן שוות הרבה פחות…
הסרטון הבא שופך אור על השתיקה הגדולה של מי שידע בהחלט לדבר אבל הכיר בכך שיש דממה שגדולה מן המילים.
נדמה שגם אם המשיח היה בא היום ובונה את בית המקדש – לא היינו רוצים לחדש את עבודת הקורבנות. האם המקום הכי קדוש בעולם אמור להיראות כמו ´בית מטבחיים´?! מה רוחני בזה בכלל?!
אנחנו מגיעים אל השיא וחושבים שזהו, שהכול נגמר. אבל אז מתברר שבעצם העיקר עוד לפנינו… תובנה מהפרשה על סופים והתחלות
למה כל כך מקפידים לא לספור אנשים? מדוע מתעקשים לקחת מכל אחד מחצית שקל ורק אותה לספור?
התשובה בפרשת השבוע
הפעם הראשונה בהיסטוריה בה אנו שומעים על בגדים היא אחרי האכילה מעץ הדעת. האם יש קשר בין החטא הראשון לבין הצורך להתלבש? האם הגוף הוא דבר רע שצריך להסתיר אותו?
נקודת מבט מקורית על לבוש ובגדים לאור פרשת תצווה
התורה מקצרת מאוד כשהיא מדברת על בריאת העולם. היא מאריכה מאוד כשהיא מדברת על בניית המשכן. איך אפשר להסביר את הפער הזה? ואיך זה קשור למשימה שלנו?