למה את הדברים הכי חשובים (כמעט) לא לומדים בבית הספר?

בבית הספר לומדים המון דברים: איך מחשבים שטח טרפז. שלוש סיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית. ומה ההבדל בין משטר נשיאותי לפרלמנטרי.

כל אלו נחוצים כדי להצליח במבחן ולהשיג תעודת בגרות מרשימה. א-ב-ל בחיים האמיתיים הם לא מסייעים לקבל אפילו החלטה אחת טוב יותר: לא כהורה שעומד מול ילד בוכה, לא כבן זוג בשעת ויכוח, ולא כאדם שמחפש משמעות לחייו.

שלא תבינו לא נכון: ידע הוא דבר חשוב – במתמטיקה, בהיסטוריה וגם אזרחות. אבל בית הספר אמור להכין לחיים.

וכשבודקים מה באמת מעצב חיים – מתגלה פער מטריד בין מה שחיוני לדעת, לבין מה שמלמדים בפועל בבתי הספר.

וזה לא שלא מתייחסים כלל לנושאים החשובים – יש מידי פעם שיעור חינוך, מרצה אורח, סמינריון או תוכנית מקומית.  ועדיין, ביחס לחשיבות העצומה של הדברים – התלמידים מקבלים רק 'פירורים' – טעימות נקודתיות, במקום לימוד שיטתי וקבוע.

זה נכון שאם משווים למה שהיה לפני שלושים שנה – יש תזוזה. כשאני הייתי תלמיד, העיסוק ברוב התחומים האלה כמעט ולא היה קיים. היום יש יותר ניסיונות להכניס 'תכנים של חיים'. ועדיין זה לא עמוד השדרה של המערכת, אלא תוספת צדדית.

מה נשאר בחוץ?

התפילה, למשל. אין בי"ס דתי שלא פותח את היום שלו בתפילה ומקדיש לה לא מעט זמן. יהודי שומר הלכה מקפיד לאורך חייו על שלוש תפילות ביום, מה שמצטבר עם הזמן לכדי חמש שנים מהחיים! את תפילת העמידה יהודי ממלמל כשמונים אלף פעם, ואת הפסוק הראשון של שמע עוד חמישים אלף.

ועם כל זה רבים מעולם לא למדו ברצינות את פירוש המילים שהם אומרים, איך התפילה פועלת על הנפש ואיך להפוך אותה מדקלום טרחני למפגש חי עם אלוקים.

כן, במוסדות החינוך עוסקים בהלכות תפילה ובתיכון לומדים עליו לבגרות במחשבת ישראל. אבל בפועל, אצל לא מעט תלמידים התפילה נותרת פעולה טכנית ומשעממת. והאבסורד זועק לשמיים: התחום בו יהודי משקיע יותר זמן מבכל תחום רוחני אחר – הוא התחום בו הוא מקבל הכי פחות כלים להצליח.

נמשיך: מיניות. אין כאן שתיקה מוחלטת, אבל יש המון התחמקות. בכיתה ו' נכנסת האחות ומסבירה לבנות על התבגרות ומחזור (דרך אגב, למה מישהי זרה עושה זאת? מדוע לא האמא או המחנכת? ומה לגבי הבנים? אצלם אף אח לא נכנס, ולרוב גם המחנך שומר על זכות השתיקה). לקראת בר/בת מצווה הבנים ילמדו על תפילין וקריאת הפרשה ובנות יש סדנאות בתשלום למעוניינות. אצל שניהם אין עיסוק שיטתי ובהיר במה שכל כך מעסיק אותם בגיל הזה: ההתפתחות הפיזית, המשיכה למין השני, שמירת הברית (לבנים) והגבולות.  

וכשלא לומדים – לומדים במקום אחר: מהאינטרנט, מהסדרות, מהתרבות. וכך תפיסת המיניות אצל צעירים רבים מתעצבת לא מתוך שיח יהודי עמוק, אלא מתוך דימויים מערביים שטחיים והרסניים.

נמשיך? החינוך הפיננסי. זו עובדה: רוב המשפחות בישראל חיות במינוס. כילדים אף אחד לא לימד אותנו מהי משיכת יתר, ריבית או מלכודת האשראי וגם למה חשוב להפריש לפנסיה. התוצאה: אנשים מגיעים לגיל שישים ומגלים טעויות שעלו להם עשרות ומאות אלפי שקלים.

למה זה חייב להיות כך? ניהול תקציב משפחתי אינו פיזיקה גרעינית. זו מיומנות בסיסית שאפשר לרכוש הרבה לפני שהבנק מתחיל להתקשר. למעשה, כל הליכה לסופר עם ההורים יכולה להפוך לשיעור על צרכנות נבונה, השוואת מחירים והבחנה בין צורך לרצון.

הנושא הרביעי הוא עבודת המידות. וזו כבר ליבת החיים ממש: כעס ושליטה עצמית, קנאה, גאווה ויכולת להודות בטעות, חריצות מול עצלות, ענווה, סבלנות, אחריות, שמחה בחלקך. ברור שנוגעים בנושא לאורך שנות בי"ס, ובכיתה ט' יש הלומדים מסילת ישרים. א-ב-ל להיות אדם לא מתחיל בכיתה ט’, ולא נגמר בספר אחד. מעט מאוד מקומות מלמדים בשיטתיות איך עובדים על מידה, איך מתמודדים עם מידה רעה ואיך משתנים לאורך זמן. התוצאה: אדם צובר הרבה ידע, אבל עולם המידות שלו נותר בוסרי ופגום.  

הלאה – צריכת תרבות ועולם המסכים. כל המחקרים מראים: אדם מודרני מבלה מול מסכים יותר זמן מכל שנות הלימוד שלו יחד. ואין הכוונה להייטקיסט שזו עבודתו. סתם אדם, כמוני וכמוכם, הולך עם מסך בכיס ובתוכו אלגוריתם מתוחכם שתפקידו אחד: להשאיר אותנו שם כמה שיותר זמן. אז הרבה מדברים עם ילדים על תזונה בריאה. הרבה פחות על תזונת הנפש ועל מה שנבלע בתוכה. איך צופים במסכים בצורה ביקורתית? איך מחליטים איזה תוכן מקדם אותנו ומה מוריד אותנו?  לרוב מגיע לבי"ס מרצה ומדבר על "אתגר המסכים". אבל הרצאה חד-פעמית כזו היא טיפה בים. יש תעשייה עולמית אדירה, עתירת כסף ומוחות, שפועלת סביב השעון כדי לשאוב אותנו לתוכה, ואנחנו שולחים מולה שעה אחת בשנה?

ומכאן לזוגיות. כל העולם חולם על אהבה ומשתוקק להשיג אותה. המציאות מאכזבת מאד: הרווקות מתארכת, הנישואים שבריריים (50% מהזוגות האמריקאים ו-37% מהישראלים – מתגרשים), ורבים שנותרים נשואים – סובלים ממריבות ותסכולים. מתברר שזוגיות טובה לא קורית מעצמה. היא מצריכה לימוד מקדים ותחזוק שוטף.

עכשיו תגידו אתם: כמה שיעורים בתיכון עוסקים בתקשורת בין אישית? בגישור על פערים? בפתרון קונפליקטים? איך ייתכן שלדבר חשוב כמו להקים בית יציב ומאושר בישראל, לא מכינים את הילדים?

ולבסוף – הבינה המלאכותית. המהפכה הגדולה ביותר מאז המצאת החשמל, מתרחשת בקצב מסחרר לנגד עינינו. היא משנה כל תחום: כלכלה, רפואה, ביטחון, חינוך ומשפיעה גם על מקצועות העתיד. העולם הולך להתחלק לשניים: מי שיידע לעבוד עם AI , ומי שלא. האם יש במערכת החינוך שיעור שבועי בנושא? או שאנחנו ממשיכים להכין את הילדים לעולם שהולך ונעלם?

אז למה זה קורה?

אפשר להתווכח על כל דוגמה בנפרד. אבל כשמחברים את כולן יחד, קשה להתעלם מהמסקנה: בכל התחומים הללו יש עיסוק מסוים – אך לעולם לא רציף, לא מחייב ולא מעוגן כליבת המערכת. יתרה מזו: גם כאשר עוסקים בהם – הם מקבלים מעמד שולי. כי במערכת החינוך יש מקצועות חובה – עם מערכת שעות קבועה, רצף שנתי, בחינות וציונים. לעומתם יש תחומי חיים שלמים שנותרים במעמד של רשות, ותלויים ביוזמה מקומית או בהחלטה נקודתית של הנהלת בית הספר. המסר שעובר מכאן לתלמידים סמוי, אך חד: זה נחמד, מעניין, אבל זה לא ה"דבר האמיתי" שצריך לקחת אותו ברצינות ולהשקיע בו מאמץ.

ומה עם הבית?

יהיו מי שיגידו: "מה אתה רוצה? העיסוק בנושאים האלו הוא התפקיד של ההורים, לא של בית הספר".

פה בדיוק הבעיה: בפועל, זה לא זה ולא זה. בבתים רבים הנושאים הללו נותרים 'שקופים'. לא כי להורים לא איכפת, אלא משום שלרבים מאיתנו קשה לפתוח שיח כן ועמוק על "הדברים האמיתיים". וכשגם במערכת החינוך, הנושאים הללו אינם מקבלים מעמד של קבע – הילדים עלולים להישאר בלי המצפן שהם כל כך זקוקים לו…

ביתי, כרמי, בת השמונה, מקבלת העשרה בבי"ס (המעולה!) עם חוג גינון ואפילו אילוף כלבים. זה נחמד. באמת. אבל אני שואל את עצמי: איך ייתכן שדווקא לשיעורים הכי קריטיים לחיים – איך מתפללים, איך מתנהלים עם כסף, איך בונים זוגיות, איך מפתחים שליטה עצמית, איך חיים עם מסכים ואיך מתכוננים לעתיד – אין מעמד ראוי במערכת: שעה קבועה, רצף שנתי, והכרה מוסדית שזה לא 'העשרה' אלא ליבה?

אולי הגיע הזמן להפסיק לגלגל אחריות מהבית לבית הספר ובחזרה ולשאול יחד:

איך אנחנו מתחילים לשים במרכז את מה שבאמת יקבע את איכות החיים של הילדים שלנו?