'נשארת בחוץ'…

שאלה: אני אמא צעירה לשלושה ילדים מתוקים, אבל כבר שנים מלווה אותי תסכול גדול:
בראש השנה ויום כיפור אני מרגישה שאני 'נשארת בחוץ'… במקום לעמוד בבית הכנסת מול ארון הקודש, אני עומדת מול עריסה וצעצועים. יד אחת אוחזת בקבוק לתינוק, השנייה מנגבת דמעה לילד בוכה, ובינתיים הילדה הגדולה מושכת בחולצה ומבקשת תשומת לב.
וכל זה כואב עוד יותר כי אני זוכרת את עצמי בתקופה אחרת: נערה באולפנה, תלמידה במדרשה, מתרגשת מכל ניגון, רועדת בתקיעת השופר, ובנעילה מרגישה ממש את קרבת ה'.
היום דורון, בעלי, הולך לבית הכנסת ושוקע בתפילות – ואני נשארת בבית.
כן, אני יודעת שזו השליחות שלי כאמא, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שאני *מפספסת את כל הקדושה של היום*. שאני 'נשארת בחוץ' בדיוק בימים הכי חשובים בשנה.
איך אני יכולה להתחבר לעוצמה הרוחנית של הימים האלה כשאני תקועה בבית ומטפלת בילדים?
יעל
*****************
יעל יקרה,
לפני הכול – איזה יופי לראות אמא צעירה שהלב שלה כל-כך משתוקק לקרבת אלוקים. זה לא מובן מאליו ואין לי ספק שהקב"ה רואה ומעריך את הכמיהה שלך.
לצד זה, את מתארת את תחושת ההחמצה: בעלך יוצא לבית הכנסת, שוקע בתפילה ומרגיש את קדושת היום, ואת נשארת עם התינוק הבוכה והילדים הרעבים.
יש סיפור חסידי ידוע שעשוי לשנות לנו את הפרספקטיבה על האירוע הזה:
בליל כל נדרי כל הקהל בבית הכנסת חיכה לצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב שיגיע אך הוא בושש מלבוא. הלכו לחפש אחריו ומצאו אותו מנענע עריסה. בתוכה שכב תינוק בוכה שאימו השאירה אותו לבד כדי ללכת לבית הכנסת.
הסיפור הזה בא ללמד אותנו עיקרון חשוב: אלוקים לא שוכן רק בבית הכנסת. הוא נמצא בכל מקום, כולל עם תינוק בוכה בבית.
יתירה מזו, אם הצדיק היה מתעלם מהבכי ששמע וממשיך לצעוד לבית הכנסת לתפילה – הוא לא היה מוצא שם את אלוקים, כי הוא הרי מחכה לו בבית ליד עריסת התינוק.
יעל, את לא מפספסת את הקדושה. את לגמרי בתוכה!
כשאת מאכילה את התינוק שלך, כשאת מרגיעה ילד בוכה, כשאת דואגת למשפחה שלך ביום הגדול הזה – את עושה את רצון ה' וממלאת את שליחותך. את לא קרובה אליו פחות ברגע הזה מכל מי שיושב בבית הכנסת ומתפלל.
כמובן שזה לא אומר שאת צריכה לוותר לחלוטין על החוויה המרוממת של תפילה עם הציבור בבית הכנסת ושמיעת קול השופר. הניסיון מלמד שעם תכנון נכון ובשיתוף פעולה של שני בני הזוג, אפשר למצוא את הנוסחה המתאימה: אולי שבעלך יקום מוקדם לותיקין ולאחר מכן ישמור על הילדים כדי שתוכלי לתפילה במניין השני. אולי שתתארגני עם חברות ותעשו חילופי משמרות.
בכל אופן, הנקודה העיקרית היא שבדיוק במקום שבו את נמצאת – שם אלוקים מחכה לך ושם את ממליכה אותו!
ואם רק תפתחי את הלב ותקשיבי, תגלי שהקדושה של הימים הנוראים לא צריכה שופר וחזן – היא צריכה אמא שיודעת את האמת הפשוטה:
שיר הערש שאת שרה לתינוק מהדהד בשמים לא פחות מכל הפיוטים ששרים בבית הכנסת, ובעיני ה' אין הבדל בין יד שמחזיקה סידור ליד שמנגבת דמעה של ילד בוכה.