כל בוקר אותה הדרמה: הזמן אוזל, האוטובוס עוד שניה מגיע, והילד מגלה שהנעליים שלו נעלמו כאילו התאדו באוויר. מתחילים החיפושים הקדחתניים בכל פינה בבית – בחדר שלו, במסדרון, בסלון.
וכל הזמן הלחץ רק גובר. מה שהתחיל כבוקר רגוע הופך למרוץ נגד הזמן, והמחשבות מתחילות לרוץ: "איך זה שוב קורה? לאן הן נעלמו הפעם?" בסוף כמובן מוצאים אותן, תמיד במקום שבדקתם כבר פעמיים.
אבל מה אם אגיד לכם שרגעי הכאוס הבוקריים האלה הם למעשה הזדמנויות זהב חינוכיות? שדווקא ברגעי הלחץ האלה אנחנו מעצבים את הדרך שבה הילדים שלנו יתמודדו עם קשיים לכל החיים?
איך הגישה שלנו לנעליים נעדרות משפיעה על האופן שבו הילד יתמודד עם אתגרים בעתיד? ומה הוא באמת לומד מהתגובה שלנו?
כל התשובות בסרטון שלפניכם:
