אבל בואו נתחיל מההתחלה.
השבת לפני חמש עשרה שנים הוזמנתי להתארח באחת מערי הדרום. תוכנן לו"ז עמוס בהרצאות ושיעורים בבתי הכנסת וסניפי תנועות הנוער.
ביום חמישי של אותו שבוע עלה במוחי רעיון נועז. התקשרתי למארגן ואמרתי:
"למה שלא ננצל גם את יום שישי למפגש עם קהל נוסף? למשל, קבלת שבת משותפת לנוער דתי וחילוני. זו יכולה להיות הזדמנות נפלאה לקירוב לבבות, לא?"
הבחור נדבק בהתלהבות, הרים כמה טלפונים ועוד באותו ערב בישר לי: "הכול סגור. שעה לפני שבת תגיע לסניף הצופים החילוני, ולשם יגיעו להתארח החבר'ה של בני עקיבא".
התלבטתי מאד מה יתאים למפגש כזה. איזה תוכן יגע בשני העולמות?
בסוף החלטתי ללכת על בטוח – שירים וסיפורים. שני דברים שתמיד מצליחים לגעת בלב.
שעה לפני הדלקת נרות הגעתי אל סניף הצופים, הלב פועם בחשש. שלט ענק קידם את פניי – "שבט נִמְרוֹד". חייכתי לעצמי במרירות: 'לא בכל יום זוכה אדם לקבל שבת במקום הקרוי על שם מי שמרד בקב"ה…'
נכנסתי לאולם המרכזי והרשג"ד (תפקיד מקביל לקומונרית, בתנועות הנוער הדתיות) הכריז "הרב הגיע". עשרות נערים ונערות נעמדו על רגליהם בדממה.
סקרתי אותם במהירות – אף כיפה, אף חצאית. התברר שהחבר'ה הדתיים בחרו להישאר בבית, ואני נותרתי הדתי היחיד.
נשמתי עמוק והבטתי אל מאתיים זוגות העיניים הסקרניות. פתחתי בסיפורם המרטיט של שני צעירים – מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, לוחמי המחתרת שנידונו למוות בתלייה על ידי הבריטים. סיפרתי איך הוברח אליהם רימון בתוך קליפות תפוז, ואיך בחרו להקריב את חייהם בעצמם ולא לתת לאנגלים את הסיפוק שבהמתתם. תיארתי את הרגעים האחרונים שלהם עם הרב גולדמן, את הווידוי, ואת השיר האחרון ששרו – 'אדון עולם'. כשהסברתי את משמעות המילים, ראיתי את העיניים של החבר'ה נדלקות. הזמנתי את כולם להצטרף לשירה, בלחן המפורסם של עוזי חיטמן ובתוך רגע האולם התמלא בשירה אדירה שלא פגשתי זמן רב.
השירה הלכה והתעצמה כשעברנו ל'אנא בכוח', 'שיר המעלות', ו'שלום עליכם'. לכל שיר הצמדתי סיפור שהפך את המילים העתיקות לחיות ונושמות.
השיא הגיע כשהתחלנו לשיר 'כשהלב בוכה' (של הזמרת שרית חדד. להיט גדול באותם הימים). זה היה פשוט בלתי נתפס:
מאה בני נוער משבט 'נמרוד', שרים בעיניים עצומות "שמע ישראל אלוקיי, אתה הכול יכול".
האווירה היית מחשמלת. העיניים נצצו, הידיים זזו בספונטניות והגוף התנועע בקצב השירה.
באותו רגע הכתה בי התובנה: כמה אנחנו מפספסים! משקיעים אינסוף אנרגיות בוויכוחים על אמונה, בפאנלים על כפייה דתית והדרת נשים, בפלפולים פילוסופיים – בעוד שאפשר פשוט לתת לשיר לפרוץ את כל המחסומים ולגעת ישר בנשמה. במקום הטהור הזה, בלי חפירות והסברים, הכול פתאום היה כל-כך ברור.
הצצתי בשעון – השעה הקסומה חלפה כמו חלום. עוד כמה דקות הדלקת נרות.
עשרות צעירים ליוו אותי אל השער, ובדרך החוצה הבנתי את מה שהם לימדו אותי:
לפעמים אנחנו הולכים סחור-סחור, שוקעים בפלפולים ובחשבונות אין ספור, כשבתוכנו יש נשמה טהורה שפשוט רוצה לשיר לה' ורק מחכה שניתן לה את ההזדמנות.
שיהיה לכם שבת של שירה. שבת שלום!
