התאריך: 588 לפני הספירה. ריח תבשילים עולה ממטבחי ירושלים, סוחרים מתמקחים בשווקים ההומים וילדים משחקים ברחובות. בבתי הקפה מתווכחים על הפוליטיקה המקומית ועל מחירי הנדל"ן.
נכון, יש איזה צבא בבלי שמתאסף מחוץ לחומות, אבל מי מתרגש? יש לנו חומות בצורות, צבא מאומן, ברית אסטרטגית עם מצרים. מה כבר יכול לקרות?
מוכר? בדיוק כך הרגשנו באותו ליל שמחת תורה. היו סימנים – עשרות אזהרות מודיעיניות, תרגילים צבאיים בעזה, סרטוני אימונים של חמאס, מפלצת טרור שגדלה בחצר האחורית שלנו. אבל העדפנו להאמין שהם "מורתעים", ש"לא יעזו", ש"אנחנו חזקים מספיק".
עד שהתעוררנו לבוקר של טבח נורא שלא היה כמותו מימי השואה…
וזו לא הפעם הראשונה. כך קרה למדינות אירופה כשהיטלר התחזק והן העדיפו להאמין בהבטחות השלום שלו עד שהיה מאוחר מדי.
כך קורה היום למערב מול האיסלאם הקיצוני, כשהוא ממשיך לשכנע את עצמו ש"זו רק קבוצה קטנה של קיצונים" בזמן שהרעל מחלחל עמוק לתוך החברה האירופית.
למה זה קורה לנו שוב ושוב, אתם שואלים?
ובכן, הפסיכולוגים קוראים לזה "הטיית הנורמליות" – הנטייה האנושית העמוקה להאמין שהכל 'יהיה בסדר', שהחיים ימשיכו במסלולם הרגיל. זו הסיבה שאנשים לא מפנים בתים כשמתריעים על הוריקן מתקרב, ושחברות ענק קורסות כי התעלמו מסימני אזהרה כלכליים.
זה קורה בכל תחום בחיים: הכאב הקטן בשן שמתעלמים ממנו עד שהוא הופך לזיהום שדורש טיפול שורש מורכב ויקר. החובות הקטנים בכרטיס האשראי שמצטברים לאט לאט עד שיום אחד מגלים שאין דרך להחזיר. הסדקים בזוגיות או בחינוך הילדים שמעדיפים "לא לעשות מזה עניין" עד שהם נפערים לתהום שכמעט בלתי אפשרי לגשר עליה.
עשרה בטבת מזכיר לנו את הרגע שבו החל המצור על ירושלים. זה היה הסדק הראשון בסכר, הנקודה שבה עוד אפשר היה לעצור את השיטפון. אבל כמו תמיד, התעוררנו מאוחר מדי.
אז מה עושים?
מתחילים להקשיב לסדקים הקטנים. בחיים האישיים, בזוגיות, בעסקים, בביטחון. לא מחכים למשבר כדי לטפל בבעיה. מזהים את נורות האזהרה המהבהבות ומטפלים בהן לפני שהן הופכות לסירנות מחרישות אוזניים. כי לפעמים, כמו שלמדנו בדרך הכי כואבת, המחיר של התעלמות עלול להיות קטלני.
הצום הזה הוא תזכורת: כשרואים סדק – עוצרים הכל ומטפלים. כי אם נמשיך לחכות הסכר עלול לקרוס ואז באמת יהיה מאוחר מידי…
ולסיום חשבו:
אילו "סדקים קטנים" אתם מזהים בחייכם היום?
מה הדבר שאתם יודעים שצריך לטפל בו, אבל דוחים כי "זה לא דחוף"?
ואולי הגיע הזמן להפסיק לדחות?
