גרגרי זהב מירושלים

"מה את מחביאה שם, אמא?" שאל הילד הקטן, מביט בסקרנות בסדין המוזר שתמיד היה חגור סביב מותני אמו.
בכפר הקטן באתיופיה, תחת שמש קופחת, אימו תמיד הסתובבה עם אותו צרור מסתורי.
"יש פה עפר", ענתה בפשטות.
כשפתחה את הבד בעדינות, עיניו של הילד נפערו בתימהון.
"סתם עפר? בשביל מה את סוחבת את זה?"
חיוך רך עלה על פניה. "זה לא סתם עפר, ילד שלי. זה עפר מירושלים".
את הסיפור הזה שמעתי לפני כמה שנים, כשהעליתי לרכבי טרמפיסט צעיר. בדרך הארוכה הוא סיפר לי על ילדותו, על אמו, ועל הצרור המסתורי שליווה אותה כל חייה.
"יום אחד," המשיך וסיפר, "הגיע לכפר שלנו אדם שאמר שיש איתו אוצר – עפר מהעיר הקדושה. אנשים עמדו בתור, להחזיק ולו לרגע במעט מאדמת הקודש.
אמא שלי, אישה פשוטה שבקושי ידעה קרוא וכתוב, הוציאה את כל חסכונותיה כדי לקנות מעט אדמה.
האם באמת היה זה עפר מירושלים? מי יודע. אבל בשבילה, כל גרגר היה שווה זהב".
"ואיפה אימך היום?", שאלתי אותו, "היא כאן בארץ?"
קולו נשבר מעט כשהמשיך: "אמא שלי לא זכתה להגיע לירושלים. היא נפטרה שם בכפר. אבל לפני מותה ביקשה דבר אחד – שיטמינו אותה עם העפר הזה. שחלק קטן מירושלים יהיה איתה לנצח".

**********************

השבת הזו, כט' חשוון, חל חג הסיגד.
50 ימים מאז יום כיפור, והיום בו יהודי אתיופיה היו עולים להר גבוה, נושאים את ספרי האורית (=התורה), ומתפללים לכיוון ירושלים.
כשחסידה הייתה חולפת בשמים, היו לוחשים לה: "שִׁימְלָה שִׁימְלָה, אַגְרַצְ'ין יְרוּסְלַם דֶה נָא" – "חסידה, חסידה, מסרי דרישת שלום לירושלים."
ארבעת אלפים מהם נפלו בדרך אליה, במדבריות סודן, בין שודדים וסכנות, כששמה של ירושלים מרחף על שפתותיהם.
לפעמים כשאני מסתובב היום בירושלים, אני חושב על אותה אישה. על איך צרור קטן של עפר שנשאה איתה יכול להכיל כל כך הרבה אהבה, תקווה ואמונה.
ואני תוהה – האם אנחנו, שזכינו להיות כאן, באמת מבינים את גודל הזכות הזו?