"הגענו לבית משפחה בבאר שבע כדי לטפל באישה בת 60, רעייתו של רב חשוב, שסבלה מסרטן סופני", כך סיפרה ד"ר גרינברג, בפאנל שהשתתפתי בו השבוע במסגרת היום הלאומי לטיפול פליאטיבי (=תומך בחולים במצבים סופניים).
"הכאבים שלה היו איומים, אז השארתי עבורה מורפין לשיכוך הכאב. לא חלף זמן רב וקיבלנו טלפון נזעם מהמשפחה שאיימה שלא נעז לחזור לשם שוב…"
כעבור כמה שבועות נתקלה ד"ר גרינברג במודעות אבל ענקיות:
"האישה הצדקת שבסבל רב ובייסורים קשים עלתה השמיימה".
הסיפור הזה חשף את אחת הטעויות הנפוצות והכואבות ביותר בנוגע לסוף החיים:
האמונה שיש עניין לסבול כדי לזכך מעוונות, וכשהרופאים נותנים משככי כאבים , הם בעצם זוממים לקפד את חייו של החולה ולבצע בו 'המתת חסד'.
"זו טעות איומה!", אמרתי לקהל, "גדולי הפוסקים התירו במפורש מתן משככי כאבים למרות שידוע שיש בכך סיכון מסוים לחייו של החולה. אך כל עוד המטרה היא להקל את כאביו ומתאמצים להקפיד על המינון הנכון – זוהי מצווה גדולה. כי תפקיד הרופא הוא כפול: לרפא כשאפשר, ולהקל על הכאב כשריפוי אינו אפשרי.
הזיכוך בייסורים רלוונטי רק אחרי שעשינו כל מאמץ להקל על הכאב – לא כתירוץ להימנע מטיפול".
אחת הנשים שישבו בקהל שאלה אותי לגבי אביה:
"הוא בן 89, דמנטי, סובל ממחלות רבות ובמצב סופני. הרופאים שאלו אותנו מה לעשות במקרה שתהיה קריסת מערכות. האם נכון לבצע בו החייאה?"
שאלתה קשורה לטעות נוספת שפגשתי אצל רבים:
המחשבה שמנקודת מבט יהודית חייבים תמיד להילחם על החיים, בכל מצב וללא תנאי.
וזה לא נכון!
אמנם אנחנו מאמינים בקדושת החיים וההלכה קובעת שמותר אף לחלל שבת כדי להציל אותם.
א-ב-ל כשאדם מצוי במצב סופני והוא סובל מייסורים – החייאה לא תביא מרפא אלא רק תאריך את סבלו.
גדולי הפוסקים אומרים שאף שלעולם איננו עושים מעשה אקטיבי ליטול חיים, אין חובה להאריך אותם בכוח ומותר לתת לטבע לעשות את שלו.
אדרבה, כיהודים אנחנו מאמינים שהאדם הוא לא רק גוף אלא בעיקר נשמה וכשהגוף מסיים את תפקידו – הנשמה היא נצחית וממשיכה הלאה במסע שלה.
הגב' מקונן, אחות בהוספיס בית, ישבה לצידי בפאנל וסיפרה על החשש של אנשים מלדבר על המוות פן הדבר יגרום להם למזל רע.
נתקלתי בכך פעמים רבות במסגרת פרויקט צהר עד מאה ועשרים כשפגשנו משפחות שנקרעו בוויכוחים כיצד לטפל באב החולה בימיו האחרונים כיוון שהוא לא השאיר אחריו שום הנחיות מה לעשות איתו.
"וכאן מגיעה הטעות השלישית", אמרתי לקהל, "אנשים חוששים 'לפתוח פה לשטן' או 'לגרום לעין הרע'. הם מדמים שאם לא ידברו על כך – זה לא יקרה.
אבל ההפך הוא הנכון. הרב הורביץ, מגדולי חכמי ישראל שחי לפני כ-400 שנה, כתב שכתיבת צוואה היא סגולה לאריכות ימים.
אני עצמי עשיתי זאת", סיפרתי להם, "למרות שאני רק בן 45 וב"ה בריא.
אין ממה לחשוש – 'סוף מעשה במחשבה תחילה', וראוי לתת את הדעת ולהביע דעה מה האדם בוחר שייעשו איתו במצבים קשים.
זה טוב עבורו ויכול לחסוך מבני משפחתו התלבטויות קשות".
בסופו של דבר, אחת המתנות הגדולות ביותר שאנחנו יכולים להעניק למשפחתנו היא הידיעה מה רצוננו. זה לא קל, זה לא נעים, אבל זה עדיף מהתמודדות עם חוסר הידיעה ברגע האמת.
אז אולי הגיע הזמן להתחיל את השיחה?
