בהיכל זוהר בשמים יושבים שניים.
לא מזמן הגיעו.
האחד, מרובע דאחייה בלבנון, לוחם ביחידת רדואן.
השני, מג'באליה שבצפון רצועת עזה, קצין בהנדסה קרבית.
הראשון, אחמד, בן עשרים ואחת, כולו פקעת עצבים, מביט סביבו בתסכול.
לצידו, עמיחי, בן שלושים ושמונה, מקרין שלווה מפתיעה.
"וואלה, לא ככה זה היה אמור להיגמר," מלמל אחמד לעצמו, "נסראללה הרי הבטיח: היאהוד כמו קורי עכביש, במכה אחת נקרע אותם לגזרים. ניפול עליהם יחד – האחים מעזה, הבני דודים מתימן, החברים מאיראן ואנחנו מלבנון. נמחץ אותם כאילו היו ג'וק".
"נראה שלא בדיוק הסתדרו התוכניות לכם, אה?", אמר עמיחי.
"איזה הסתדרו?!" נאנח אחמד, "תראה מה נשאר מעזה… חשבנו הנכבה של 48' הייתה אסון? וואלה, יצאה משחק ילדים לעומת עכשיו. והטילים של איראן, עלק" הוא צחק צחוק מריר, "איזה חפלה עשינו באותו לילה כשהם ירו לתל-אביב. 'חלאס ציונים!' צעקנו. בבוקר קמנו – מפיש. שני לולים של תרנגולות הלכו. אללה יסמַח, איך החמינאי הזה עבד עלינו בעיניים".
"ממש לא ייאמן מה קרה פה בתוך שנה", אמר עמיחי, "בשמחת-תורה הקודם נדמה היה שעצם הקיום של ישראל בסכנה קיומית. שנה אחרי התהפך המצב לגמרי…".
"ועוד איך התהפך" אמר אחמד, "יא חראם, אצלנו בורחים כמו נמלים. המשפחה שלי מזמן עפה לצפון לבנון והכפר שלנו הרוס לגמרי. בדרום נשארו רק חתולים".
"מעניין," אמר עמיחי, "דווקא אצלנו ביישוב יש תנופה של צמיחה, וקלטנו החודש אפילו חמש משפחות מחו"ל. מדהים לראות איך גם בזמן מלחמה אנשים עושים עליה. שתי משפחות מקסימות ממקסיקו ועוד שלוש מצרפת".
"יא אללה," השתומם אחמד, "במקום לברוח מהמלחמה, באים דווקא אליה? אתם היהודים באמת מג'נונים. אצלנו הערבים במרוקו, בלוב, בירדן, בסעודיה – לא מזיז להם מה קורה פה. העיקר הנפט והכסף שלהם. ואצלכם? יהודים מכל העולם שולחים לכם מיליונים".
"הכסף הוא הדבר הקטן," אמר עמיחי, "אחרי שנה של בלאגן פנימי, דווקא המלחמה הזו החזירה אותנו לעצמנו. תשמע משהו, יואב, חבר שלי מהצוות, הוא אחלה גבר שבעולם אבל לא דתי בשום צורה. בפעם האחרונה שיצא ל-24 שעות התרעננות מהמילואים – הלך ישר לקנות תמונה של בית המקדש ותלה בסלון. אמרתי לו: "אחי, מאיפה זה בא לך?". אמר לי: "בכל בית בעזה, בכל גן ילדים, מצאנו על הקיר תמונה של אל-אקצה. אם הם כל כך יודעים על מה הם נלחמים, לא הגיע הזמן שגם אנחנו נדע?"
"יא אללה," נאנח אחמד, "כמה שאני שובר את הראש, לא מבין מה קורה פה. בזמן שאנחנו משקיעים את כל הכוח במלחמה – חופרים מנהרות, מייצרים טילים, אתם בונים סטארט-אפים, מעיפים לוויינים ומפתחים תרופות, ובסוף, הנשק שלכם עובד יותר טוב משלנו. תראה את הנייה, אללה ירחמו, שם את הראש על הכרית באיראן והתפוצץ לרסיסים. אפילו לבונקר של נסראללה שלושים מטר עמוק בתוך האדמה הגעתם. אצלנו, וואלק, אפילו הביפרים מאלי-אקספרס…"
תגיד," שאל עמיחי, "למה בכלל התגייסת לחיזבאללה?"
"יא חביבי, מה השאלות האלה?" צחק אחמד במרירות, "אצלנו מגיל אפס מלמדים אותנו – הכי טוב להיות שאהיד. זה כבוד למשפחה, זה 72 בתולות, זה יין ובשר וכל הדברים הטובים. אני, מה היה לי בכפר – לחלוב עיזים? לקטוף זיתים?"
"ואיך הגעת לפה בסוף?", שאל עמיחי.
אחמד השפיל מבט. "עזוב, עזוב, לא משנה…"
"בטח משנה," התעקש עמיחי. "סַפֵּר!"
"ת'אמת, רציתי למות בקרב כמו גיבור", אמר אחמד, "בסוף, יא חאראם, התפוצצתי במקלחת… אני אומר לך, כבר מהרגע הראשון הייתה לי הרגשה לא טובה עם הביפרים האלו. 'מה נסגר?!', אמרתי לאיסמעיל, 'עוד פעם מייד אין צ'יינה? מה זה הזבל הזה?!'
ושלי, וואללה, היה דפוק במיוחד. מסך עקום, סוללה בקושי עובדת. ואז הגיעה ההודעה מהמפקדה. בקושי הצלחתי לקרוא, אז קירבתי לפנים שלי, ופתאום – בום! והכל נהיה חושך והנה אני פה"
לכמה שניות השתררה דממה.מעליהם חלפו שני מלאכים, כנפיהם הלבנות משיקות זו בזו.
"ואתה?" שאל אחמד, "איך אתה הגעת לפה?"
"האמת היא שהייתי פטור לגמרי מהמילואים", אמר עמיחי, "יש לי בבית שישה ילדים ברוך ה', ואשתי, מיכל, היא רק שנה אחרי לידה של הבת הקטנה שלנו.
אבל דווקא היא חיזקה אותי ודחפה שאלך. 'הסבא רבא שלי נרצח בשואה', היא אמרה, 'לא היה מי שיגן עלינו. עכשיו אנחנו יכולים לאחוז בנשק ולהילחם. יש לנו סוף סוף מדינה משלנו, זו חובה שהיא זכות להגן עליה!'.
קיצר, התקשרתי אל אבי, המ"פ שלי, והודעתי לו: אני מגיע. הצוות שלי היה אחראי לפנות פצועים, והבוקר התפוצץ מטען בתוך בית בג'באליה ותוך כדי שחילצנו משם את הפצועים, הגג פשוט קרס עלינו".
שתיקה השתררה בהיכל. אחמד הביט בעמיחי ארוכות.
"תגיד," אמר לבסוף, "כשאתה חושב על זה עכשיו… על מה אתה הכי מצטער?"
עמיחי הרהר רגע. "על שניה אחת. שניה אחת שהייתה חסרה לי כדי להספיק לומר 'שמע ישראל' לפני שהבית קרס וקבר אותנו תחתיו".
"וואלה" אחמד השפיל מבט, "אני… אני מצטער על הכל. אבא שלי, יוסוף, אמר לי תמיד 'אחמד, למה לך חיזבאללה?! אתה יש לך שכל, אתה. סע לדובאי כמו הבן דוד שלך, חאלד, תלמד מקצוע, תעשה כסף'. וואי וואי, איך יכולתי להיות מליונר עכשיו…"
"לי לפחות יש נחמה," אמר עמיחי בשקט, "השארתי בבית שישה ילדים מתוקים שילכו בדרך שחינכתי אותם להוסיף טוב ושמחה וחיים בעולם. ומיכל שלי גם בהריון. מי יודע אולי היא תקרא לתינוק על שמי…"
***********************
אור בהיר מילא את ההיכל פתאום. שני מלאכים צחורי כנפיים התעופפו לעברם וקטעו את השיחה.
"הגיע זמנכם," הם אמרו, "באנו לקחת אתכם למקומכם"
רגע לפני שנפרדו לעולמים, הביט עמיחי באחמד ואמר:
"יודע מה ההבדל בינינו?
כשאתם התאהבתם במוות, אנחנו דבקנו בחיים.
כשאתם השקעתם במנהרות מתחת לאדמה, אנחנו בנינו את העתיד והמראנו אל השמים.
אתם קיוויתם לחסל אותנו מהר, אבל אנחנו עם ששייך לנצח.
ובסוף יש אלוקים בשמים וזה החוק שהוא קבע –
החיים גוברים על המוות והאור מנצח את החושך".
