כשאדם עושה דבר שלילי יש שתי דרכים להתייחס לכך: אפשר לנזוף בו – איך אתה לא מתבייש, איזו מין התנהגות. ואפשר להתפלא עליו – לא מתאים לך. אתה הרי לא כזה. מה פתאום יצא לך התנהגות כזו.
ההבדל בין הגישות הוא שמים וארץ.
הגישה הראשונה מובילה להתנגדות והתקוממות ולפעמים אפילו להתנהגות שלילית עוד יותר. אתה חושב שאני חצוף, בלגניסט, עצלנית? אני אראה לך מה זה חצוף ומה זה באמת עצלנות.
הדרך השנייה מאמינה בטוב שבאדם, בתלמיד ובילד שלפנינו וממילא מתפלאת כאשר מתגלה התנהגות שלילית.
בתשעה באב, היום העצוב בשנה, קוראים את מגילת איכה. איכה זו מילה של פליאה. איך? איך קרה שהעיר שהייתה רבתי עם, התדרדרה לכזה שפל ועכשיו היא בודדה כאלמנה.
זו תוכחה שבאה מתוך נקודת מוצא של אמון ולכן היא כל כך אפקטיבית. “אתה הרי ילד כזה ישר, לא מתאים לך לקחת משחק שלא משחק שלא שייך לך”. “את הרי כזו ילדה טובה, לא מתאים לך להעליב ככה את מוריה”.
השיטה הזו עובדת נהדר עם ילדים, אבל האמת היא שגם עם מבוגרים. רוצים לנסות?
