לשבריר שניה התלבטתי אם לגשת אליהם (לא מכיר אותם בכלל), אבל לא התאפקתי.
הילדים הנהנו בהתלהבות.
גם חיים הקבלן ממש אחלה גבר. לתרום לכם ככה בחינם את הפלטות של העץ. שוות בטח 200 ₪ כל אחד. ובפרט שהוא לחוץ לסיים את הבניה עד האיכלוס של הקיץ. ממש כל הכבוד שככה ברצון נתן לכם את הכול”.
הילדים החליפו מבטים נבוכים, ועיניהן נדדו בין העגלה, לשמים, לקצות הנעליים.
אחד מהם התחיל לגמגם. “הם לא…תרמו…אנחנו לקחנו…בהשאלה…”. השני הוסיף: “עוד נחזיר…את העגלה”.
“תראו, חמודים”, אמרתי להם, “המנהג להדליק מדורה בל”ג בעומר הוא באמת יפה וחשוב, אבל הוא לא מתיר לגזול ולגרום נזק לאנשים. רבי שמעון בר יוחאי היה צדיק גדול. מה הוא היה אומר אם לתוך האש שאנחנו מדליקים לכבוד ההילולא שלו, היינו משליכים דפים שתלשנו מהחומש עם פסוקים כמו “לא תגנוב”, “לא לגזול” או “ואהבת לרעך כמוך”?!
“אז מה נעשה עכשיו?”, שאלו הילדים בהססנות, “כבר לקחנו…”.
“תמיד אפשר לתקן”, אמרתי, “בואו, אעזור לכם להחזיר את הדברים לבעלים האמיתיים שלהם. אני בטוח שהם לא יכעסו”.
סוף הסיפור: את חיים הקבלן לא פגשנו. שמעון מנהל הסוּפֶּר, לעומת זאת, כל-כך התרגש שנתן להם ארגז קרטיבים במתנה פלוס ערימה גדולה של קרטונים שיהיה להם במה להדליק את המדורה.
