התחילו בקטן, סיימו בענק

כן, יש את הסיפורים על הגאונים האלו. אותם יצורי-על שבגיל שנתיים כבר קראו שוטף, בגיל חמש סיימו את מלאי הספרים בביתם, בגיל שבע עשו למורים שלהם בית ספר ובגיל עשרים וחמש זכו בפרס נובל. ובעולם היהודי, העילויים שבגיל ארבע עשו סיום על זבחים-מנחות, בגיל תשע שלטו בירושלמי בעל פה, ובגיל שבע-עשרה, כשהתורה כולה מונחת בכיסם, מונו לראש הישיבה, רב העיר, ואב”ד של כל המחוז.

גם אם הסיפורים הללו נכונים, נדמה שחוץ מקריאות התפעלות גלויות והרגשות תסכול סמויות, אין מה לעשות עם עלילות גבורה כאלו. כי, מה לעשות, אנחנו הרי לא כאלה. אנחנו בני אדם…רגילים.

אבל מתברר שקיימים בעולם גם סיפורים אחרים. על אנשים שבילדותם היו בינוניים ומטה, נמנמו בשורה האחרונה בכיתה ונחשבו חסרי סיכוי. ילדים שבבית התייאשו מהם, המורים לא סבלו אותם, ואף אדם לא היה מהמר שהילד הזה עוד ישנה את ההיסטוריה.

אך מתברר שכמה מהשמות שהזניקו את האנושות קדימה, נחשבו בילדותם כישלון גמור. מה בכל זאת אִפשר להם להצליח? כיצד התגברו על הייאוש והאכזבה שאיימו לקבור אותם? ואולי חשוב מזה – מה כל זה אומר לנו?

“מה יהיה אתך בסוף, אלברט?”

אלברט איינשטיין נחשב הגאון המדעי של המאה ועשרים. אבי המכניקה הקלאסית, ממציא תורת היחסות וזוכה פרס נובל על הסברת האפקט הפוטואלקטרי. עד היום שמו משמש שם נרדף לגאונות. גם אם אנחנו לא מבינים מה אומרת בדיוק הנוסחה המפורסמת E=mc² שהיוותה בסיס לפצצת האטום, אנחנו יודעים שאיינשטיין היה זה שהגה אותה. ובכן, המוח הגדול הזה צמח בראשו של ילד שלא הוציא מילה מפיו עד גיל שלוש. אלברט הקטן נולד למשפחה יהודית בגרמניה בשנת 1879. היה לו ראש גדול ומעוות, מה שגרם להוריו לחשוב שמשהו לא בסדר אצלו. הוא היה ילד שמן שכונה “אבא דובי”, בודד מחברים, שבילה את זמנו בבניית ארמונות קלפים. מוריו טענו שהוא אִטי, חושב שעות לפני שהוא משיב על שאלה ולא מצליח לזכור חומר בעל פה. הוא נחשב תלמיד בעייתי במיוחד בבית הספר שלו, עד שאחד המורים אמר לו פעם: “אתה, בחיים לא תגיע לשום מקום. עדיף שתעזוב את בית הספר ותוותר על בחינות הבגרות”. הוא לא העלה בדעתו שה’לא יוצלח’ הזה יהפוך להיות אחד המדענים החשובים בהיסטוריה.

כעבור זמן לא רב איינשטיין הנער אכן נטש את הלימודים בבית הספר. אביו שכנע אותו להיות מהנדס אך הוא נכשל בבחינת הכניסה לבית הספר הפוליטכני בציריך. מלבד מתמטיקה, בכל שאר המקצועות הוא קיבל שתי נקודות מתוך עשרים. לבסוף הצליח להתקבל לבית ספר קטן בעיר אארו, אך עם סיום הלימודים גילה שכולם מסרבים לקבל אותו לעבודה בגלל הישגיו הלימודיים ובגלל יהדותו.

התפנית התרחשה כשבגיל 23 קיבל עבודה מעניינת במשרד הפטנטים בעיר ברן בשווייץ. מה שקרה משם ואילך הוא כבר נושא לטור ארוך שימתין לפעם אחרת.

סופר שלא ידע לכתוב

תומס אלווה אדיסון (1847–1931), הממציא האמריקני שרשם לא פחות מ- 1,093 פטנטים, שהמפורסמים שבהם הם הפונוגרף שהפך לפטיפון, נורת החשמל, הטלגרף הדו-כיווני ועוד. הוא גם שכלל המצאות של אחרים: הטלפון, הדינמיט, מצלמת הקולנוע ועוד.
האם ידעתם שתומס הקטן הספיק לבלות רק שלושה חודשים על ספסל הלימודים עד שמוריו התלוננו שהוא “קופצני ורשלני” ואמו החליטה להוציאו מבית הספר? אדיסון נשאר בבית והחל לקרוא את הספרים של אביו. בגיל תשע קרא על העקרונות של ניוטון וקיבל מהם השראה. במרתף בית המשפחה בנה לעצמו מעבדה ראשונה וערך סדרת ניסויים. רובם נכשלו, כולל כמה פיצוצים לא כל כך סימפתיים. בגיל 12 עבד כמוכר עיתונים, חטיפים וממתקים ברכבת, ובהמשך במכירת ירקות. הוא סבל מחירשות חלקית מנערותו ופוטר לעתים קרובות מעבודתו. כל זה לא עצר אותו בדרכו הלאה לגילוי הדבר הבא, עד שנחשב גדול הממציאים בעולם.

אחד הספרים המפורסמים שהפכו לחלק מהקלאסיקה, הוא “שלושת המוסקטרים”. הוא נכתב בידי הסופר הצרפתי הנודע אלכסנדר דיומא (1802–1870) שכתב מאות יצירות, ספרים מצליחים ושירים. מתברר שעד גיל 12 דיומא כלל לא ידע לכתוב. עברה עליו ילדות לא פשוטה כשבגיל ארבע אביו מת מסרטן בקיבה. משפחתו שקעה בעוני, ואת השכלתו רכש בבית כשאמו היא זו שמלמדת אותו לקרוא. כשהמצוקה גברה והאם שקעה בדיכאון, אלכסנדר הקטן נאלץ להסתדר לבדו. כשהגיע לגיל התיכון השכלתו שאפה לאפס, והניסיונות ללמדו כשלו. ה’מקרה האבוד’ הזה הפך להיות בתוך שנים לא רבות אחד הסופרים הגדולים של כל הזמנים, עם הספק אדיר של למעלה ממאתיים מחזות, רומאנים וספרי מסע.

גם על תחילת דרכו של אחד המפורסמים מבין נשיאי ארה”ב, אברהם לינקולן (1809–1865), מעטים יודעים. לינקולן היה מגדולי האישים של האומה האמריקנית וידוע בזכות המהלך ההיסטורי ששם קץ לעבדות. פחות ידוע שתחילת דרכו הייתה מרה וקשה. ימי ילדותו היו תמהיל של עוני, מצוקה ואסון. הוריו היו איכרים שלא ידעו קרוא וכתוב. אחיו הקטן מת בגיל צעיר מאוד, ובני המשפחה, כולל הילדים, היו רתומים לעבודה מפרכת בשדות. בגיל שבע זכה לבלות קצת בבית הספר, אך את רוב זמנו נאלץ להקדיש לעבודות כמו ניכוש עשבים, שיוף קרשים וניסור עצים. אמו מתה כשהיה בן תשע, ואביו, שמיהר להתחתן שוב, צפה לבנו עתיד כאיכר, כמותו. עד גיל 15 הספיק ללכת לבית ספר רק בין עונת האסיף בחורף לבין החריש באביב. הוא עבד בכמה עבודות מזדמנות ואף שימש פקיד דואר, אך המוטיבציה שלו להתקדם וללמוד לא נתנה לשום דבר לעצור אותו.

ראש השודדים ורועה הצאן שאינו יודע צורת אות

ובמעבר חד אל העולם היהודי שגם בו מוצאים דמויות שתחילת דרכם הייתה קשה מאד: רבי שמעון בן לקיש, מגדולי חכמי התלמוד, היה בתחילת דרכו ראש חבורת שודדים (בבא מציעא פד,א) ובצעירותו מכר עצמו להתגוששות עם אנשים וחיות טורפות (ע”פ גטין מז,א). המפגש עם רבי יוחנן יצר אצלו מהפך ותפנית בדרך חייו, עד שהפך להיות תלמידו והחברותא שלו.

רבי עקיבא, מגדולי חכמי ישראל שבכל הדורות, שנזכר בתלמוד הבבלי למעלה מ-1,500 פעמים, עד גיל ארבעים לא ידע אפילו לקרוא. הוא היה ממשפחה של גרים, עני מרוד, ועבד כרועה צאן אצל כלבא שבוע העשיר. שנים רבות לאחר מכן סיפר לתלמידיו עד כמה שנא אז תלמידי חכמים, עד כדי רצון לפגוע בהם פיזית (פסחים מט,ב). אשתו, רחל, העשירה והאצילית, דחפה אותו להניח הכול ולתת לתורה להיכנס ללבו, והשאר כידוע היסטוריה.

אז מה זה אומר בעצם?

מה אנחנו יכולים ללמוד מהסיפורים האלו? כמה דברים.

ראשית, שהחיים מלאים בהפתעות וזו תהיה טעות לקפוץ למסקנות על סמך מה שנראה במבט ראשון.

שנית, להאמין שכשלון הוא לא סוף הסיפור, ואם ילדים ‘בעיתיים’ יכולים להפוך לדמויות יוצאות דופן, מי יודע, אולי גם לנו יש פוטנציאל להגיע לגדולות.

שלישית, הסביבה אומנם משפיעה אבל לא קובעת את גורלנו. מסגרות חינוכיות הן כלי חשוב, אך הוא לא הנתיב היחיד בו אפשר לצמוח.

רביעית, התמדה היא מפתח להצלחה, וכוח רצון ומוטיבציה יכולים לגבור על הרבה מכשולים.  

ודבר אחרון, אומנם “זריזין מקדימין למצוות”, כדברי חכמינו, אבל לעולם לא מאוחר מדי להתחיל מחדש ולשנות את חיינו.

היום הזה, אנו מציינים את פסח שני, שבחסידות מכנים “החג של ההזדמנות השניה”. הוא נולד בעקבות סיפורם של כמה אנשים שהפסידו את חג הפסח הראשון במדבר, אבל לא היו מוכנים לוותר. הם ניגשו למשה וביקשו שיעזור להם לעשות בכל זאת את הפסח. במקום לדחות אותם על הסף, משה מעביר את הבקשה לאלוקים ובאופן מפתיע נולד חג חדש! יד’ באייר בו כל אלו שהחמיצו את החג הראשון, יוכלו להשלים אותו. והמסר עבורנו הוא אחד: לעולם לא מאוחר מידי. ואם נבקש ונתעקש ונהיה מוכנים גם להתאמץ ולהשקיע, דברים מדהימים עוד יוכלו לקרות.

• המלצה חמה: חלק מהמידע הנ”ל לקוח מהספר הנהדר  “אנשים גדולים, התחלות קטנות” מאת ז’אן ברנאר פואי וסרז’ בלוך.