הבעל שם טוב היה אומר שהיכל הנגינה גבוה מכל העולמות.
רבי ישראל ממודז'יץ היה מוסיף:
אומרים שהיכל הנגינה סמוך לעולם התשובה,
ואני אומר, שהיכל הנגינה עצמו הוא היכל התשובה.
______________________________________________________
הרבה 'קבלות שבת' חוויתי בימי חיי, אך נדמה לי שזו היתה העוצמתית מכולן. למה? מה היה בה שעשה אותה לְכֹּה מיוחדת? איני יודע, אך ייתכן שדווקא הסיטואציה המוזרה בה הכול התרחש היא זו שחרתה את המעמד בזיכרוני. זה קרה לפני כחמש שנים. הוזמנתי לעשות שבת באחת מערי הדרום הגדולות. תוכננה לי שבת עמוסה בהרצאות ושיעורים בכמה בתי-כנסת, סניפי בני עקיבא, בנות שירות ועוד. ביום חמישי של אותו שבוע עלה במוחי רעיון מעניין. התקשרתי מיד למארגן השבת ושיתפתי אותו במחשבותיי: 'למה שלא ננצל גם את יום שישי למפגש עם קהל נוסף? אפשר, למשל, לערוך קבלת שבת משותפת לנוער דתי וחילוני. זו יכולה להיות הזדמנות נפלאה לקירוב לבבות ולחוויה רוחנית שייתכן שהנוער החילוני לא טעם מעולם'. הבחור הנמרץ התגייס מיד למשימה, הרים טלפונים, ועוד באותו ערב בישר לי בהתלהבות שהכול סגור. שעה לפני שבת יחכו לי חניכי סניף הצופים החילוני שיארחו את הנוער של בני עקיבא. שמחתי מאוד והתחלתי לחשוב מה אפשר לעשות באירוע כזה כך שיתאים לכולם. שיהיה חוויתי ומעניין גם לדוסים הביני"שים וגם לאלו שרחוקים לגמרי מהקטע הדתי.
כשהגענו לעיר ביום שישי קיבלתי שוב טלפון מהאחראי שבישר בצער שככל הנראה אחד מן הצדדים יבריז מן האירוע. הנוער הדתי יהיה עסוק מידי בשעות האלו, ואני אצטרך להתמודד לבדי עם החצי האחר. 'נו מילא', אמרתי לעצמי, 'אם כבר הגענו עד הלום, לא נבטל דבר כל-כך חשוב. בע"ה נסתדר'.
שעה לפני הדלקת נרות הגעתי לסניף הצופים כשבליבי מקנן חשש מִמַה שעומד לקרות. בכל זאת 'קבלת שבת' בתנועה חילונית שכזו, היא דבר שאינו מובן מאליו. את פניי קידם שלט גדול באותיות ענק – "שבט נִמְרוֹד" (בתנועת הצופים הסניף עצמו מכונה 'שבט', ויש לו שם קבוע). צעדתי פנימה כשבראשי חולפת מחשבה שלא בכל יום זוכה אדם לקבל את פני שבת קודש במקום הקרוי על שמו של נמרוד הרשע… נכנסתי אל האולם המרכזי של הסניף המרשים והרשג"ד (=ראש גדוד. תפקיד מקביל לקומונרית) הכריז "הרב הגיע". עשרות נערים ונערות נעמדו על רגליהם בדממה (נו, כנראה שבכל זאת יש לנו הדתיים משהו ללמוד מן החילונים בכל הנוגע ליחס לרבנים…). התיישבנו, נשמתי עמוק, והבטתי אל מאתיים זוגות העיניים שנתלו בי. התחלתי לספר להם על מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, שני לוחמי המחתרת שנידונו על ידי הבריטים לעונש מוות. לאחר שנתפסו ונגזר דינם לתליה, הוגנב אליהם לבקשתם רימון נפץ המוסווה בקליפות תפוז. הצעירים האמיצים העדיפו להמית את עצמם מאשר לאפשר לבריטים לעשות זאת. לפני שהצמידו את הרימון לליבותיהם הספיקו להיפגש עם הרב גולדמן שנשלח על ידי וועד היישוב היהודי להיות איתם בשעותיהם האחרונות. הם אמרו איתו ווידוי ואז שרו יחד את השיר 'אדון עולם'. הסברתי לצופים קצת על משמעות המילים שבחרו שני הגיבורים לשיר לפני מותם, והזמנתי את כולם להצטרף אלי לשירה, בלחן המפורסם של עוזי חיטמן. זה היה פשוט מדהים! עוצמה כזו של שירה כבר הרבה זמן לא פגשתי. משם המשכנו ל'אנא בכוח', 'שיר המעלות', 'על נהרות בבל', וכמובן שאי אפשר בלי 'שלום עליכם' האחד והיחיד. לכל שיר הצמדתי סיפור, הסברתי קצת את מילותיו ובחרתי בלחן מוכר ומפורסם.
השיא היה כשהגענו אל 'כשהלב בוכה' של שרית חדד, והולכת ומחלחלת בקרבי ההכרה שאני יושב עכשיו עם מאה בני נוער חילונים משבט 'נמרוד' ששרים בדביקות ובעיניים עצומות "שמע ישראל אלוקיי אתה הכול יכול. נתת לי את חיי נתת לי הכול". זו הייתה תחושה מופלאה והרגשתי באותו רגע שמתגלית נקודה עמוקה מאין כמותה. במקום להתווכח בלהט, לדון ולהתפלסף האם יש אלוקים, האם התורה מוסרית ומה לגבי כפיה דתית והדרת נשים, אנחנו שמים בצד את כל ההתחפרויות המרות, וְדוֹאִים על כנפי השיר אל המקום הפשוט והטהור ששם הכול בהיר וברור. אנו מתרוממים ומדלגים ישירות אל לב השמים, אל עומק הנשמה, אל הנקודה הפנימית שבכל יהודי שמתוכה לא נותר לו אלא לצעוק 'שמע ישראל אלוקיי…נתת לי הכול'.
הצצה בשעון גילתה לי שלצערי השעה הקסומה בסניף הצופים חלפה כמו חלום, והגיע זמן הדלקת הנרות. עשרות מהם ליוו אותי אל השער ונפרדנו בידידות כשאני חושב לעצמי עד כמה אנחנו הולכים לפעמים סחור-סחור, מבלבלים את עצמנו ואת אחרים, שוקעים בסיבוכים של שכל, לוגיקה וחשבונות אין ספור, כשבתוכנו יש נשמה טהורה שפשוט רוצה שיתנו לה לשיר לה'.
